ראש הממשלה והנאשם מבלפור- אדם אחד, שתי פרסונות
נתניהו ספק ביצע עבירה, אבל את הכרטיס האדום הוא יקבל לא על העבירה, שיתכן ואפילו לא הייתה מזכה אותו בכרטיס צהוב, אלא על ההשתלחות שלו בשופט. בדמוקרטיה, כמו בכדורגל, יש כללי משחק
Flash 90
יום שני, ה-5.4.2021, הוא יום היסטורי (ואולי היסטרי) בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. שלושה אירועים שהתרחשו בירושלים ביום הזה המחישו יותר מכל את מופע הבלהות שבו אנו שבויים. גיבור שלושת האירועים הוא מר נתניהו, ראש הממשלה, וביבי הנאשם מבלפור. האירוע הראשון - מצעד נציגי הסיעות לבית הנשיא לאחר פרסום הבחירות לכנסת ה-24 (!), שבו זכה ח"כ נתניהו להמלצותיהם של נציגי סיעות המייצגים 52 חברי כנסת. האירוע השני היה פתיחת שלב העדויות במשפטו של נתניהו בבית המשפט המחוזי. האירוע השלישי, שבו חברו יחדיו נתניהו ראש הממשלה וביבי הנאשם, היה נאומו המשתלח של נתניהו בפרקליטות.
להבחנה בין נתניהו ראש הממשלה וביבי הנאשם מבלפור אחראי לא אחר מאשר הציבור הישראלי. אפשר היה לחשוב שאם נתניהו וסיעות התומכות בו זוכות שוב ושוב לתמיכה בקלפי, הדבר מהווה עדות לכך שמיליוני מצביעים סבורים שאין להעמיד את נתניהו למשפט, כל עוד הוא מכהן כראש ממשלה. אבל ההיפך הוא הנכון. אפילו בקרב מצביעי הליכוד אין רוב התומך בהשעיית ההליכים המשפטיים נגד נתניהו עד לתום כהונתו. סקרי דעת הקהל שנערכו בשנתיים האחרונות מלמדים שכאשר הציבור נשאל על מתן חסינות, חוק צרפתי והפסקת ההליכים נגד נתניהו - יש רוב משמעותי למתנגדים לכך.
ומדוע? כי הציבור הפנים טוב מדי את המסר לפיו עניינים פליליים הם ענין לרשויות אכיפת החוק, ובהם ביבי צריך לעמוד לדין ככל אזרח אך עומדת לו חזקת החפות, ואילו מילוי תפקידי ציבורי ועניינים פוליטיים הם זירה נפרדת שאין לה זיקה לתחום הפלילי. אלא מה? הנאום של נתניהו ראש הממשלה המשתלח בפרקליטות בשמו של הנאשם ביבי מבלפור טורף את כל הקלפים, כי הוא מחרב את ההפרדה הזו, השרירה וקיימת בעיני הציבור.
שנים של משפוט הפוליטיקה הובילו לעיקור בלתי נמנע של משמעות הלא ראוי, It is not done, דחקו לקרן פינה פרקטיקות של אחריות ציבורית, כאלה שאינן מעוגנות בחוק אלא בנורמה, והציבור למד לדבר בלשון החוק. אין ראוי או לא ראוי, יש החוק מאפשר או לא מאפשר. אם לפי חוק, מותר לראש ממשלה לכהן תחת כתב אישום, ואפילו תחת פסק דין של הרשעה ועד לפסק דין חלוט – אז זה חוקי. באופן פרדוקסלי, הדבקות בקוצו של יוד חוקתי אינה מסמלת דבקות בשלטון החוק, אלא בדיוק להיפך – זהו תסמין של תהליך שנקרא democratic backsliding, כלומר שימוש בעקרונות ובמוסדות דמוקרטיים נגד הדמוקרטיה.
החוק אינו אמור לצייר את כל התסריטים הראויים, הוא רק מתווה את הטאבו, לא את "הלא נעשה במקומותינו" אלא את "הלא יעלה על הדעת". אם קוראים את הפרוטוקולים של הדיונים בוועדת החוקה של הכנסת בעת שנחקקו הסעיפים הללו רואים שמנסחיהם כיוונו בדיוק לתכלית ההפוכה. הם נוסחו כך, כדי למנוע מצב שבו בית המשפט יכריע את גורלו של ראש ממשלה החשוד בעבירות שיש עמן קלון. הם ביקשו להשאיר את המרחב לנורמות, למשפט הציבור ולביקורת הפרלמנטרית.
אבל החוק אינו מתקיים בחלל ריק. כאשר אותה לשון החוק מדוברת באווירה שבה יש מתקפה כוללת על מוסדות דמוקרטיים ועל אבני יסוד של הדמוקרטיה המהותית כמו הפרדת רשויות, פקידות מקצועית, בית משפט עצמאי, לפתע יש התעמקות בלשון החוק. הרי בזמנו, כשהתנהלו חקירות כנגד אולמרט, כמעט אף אזרח לא נדרש להכיר את סעיף 18 לחוק יסוד: הממשלה, כי הוא התפטר קודם להגשת כתב האישום נגדו.
נדמה שהמשגה הגדול של נתניהו אינו המעשים שבגינם הוא עומד למשפט, על אף שהוא היה צריך להפגין מידה טובה של אחריות ציבורית ולהתפטר עם הגשת כתב האישום נגדו. אך לא על כך תשפוט אותו ההיסטוריה, ולא על כך הוא ואנחנו משלמים מחיר עצום בשנתיים האחרונות. ייתכן אפילו שעל אף שמעשיו לא ראויים במישור הנורמטיבי, עדיין במישור הפלילי הוא יצא זכאי.
נתניהו הופך את עצמו לגיבור טראגי, לא במעשיו אלה, אלא דווקא כשהוא חותר תחת האחריות הציבורית המוסרית שלו בנוגע לתגובה שלו להאשמות כנגדו. כל אדם שחש שהוא מואשם על לא עוול בכפו זכותו לכפור בכך, אבל הדרך שבה עושה זאת ביבי הנאשם מבלפור כשהוא מדבר מגרונו של מר בנימין נתניהו ראש הממשלה היא זו שבסופו של יום תביא למפלתו. היא זו שהופכת אותו למוקצה פוליטית. בהשאלה לעולם הכדורגל אפשר לומר שנתניהו ספק ביצע עבירה, אבל את הכרטיס האדום הוא יקבל לא על העבירה, שיתכן ואפילו לא הייתה מזכה אותו בכרטיס צהוב, אלא על ההשתלחות שלו בשופט. בדמוקרטיה, כמו בכדורגל, יש כללי משחק.