שוויון מחורר

בית המשפט העליון פסק לאחרונה בעניין הכפר הבדואי הלא מוכר עתיר/אום-אלחיראן. בית המשפט הכיר בכך שההתיישבות במקום נעשתה ברשות המדינה. למעשה, והמדינה בסופו של עניין לא חלקה על כך, בני השבט אבו-אלקיעאן התבקשו להתיישב במקום בהוראת המושל הצבאי בנגב בשנת 1956. עד לקום המדינה התגוררו בני השבט באדמות שנטען כי היו בבעלותן באזור "ואדי זובאלה" והם הועברו כמה פעמים על ידי המושל עד ליישובם לפני כששים שנה בשטח השנוי עתה במחלוקת. טיב המחלוקת הוא זה: המדינה מבקשת לפנות את בני השבט מהמקרקעין בשל העובדה כי רצונה להקים במקום התיישבות חדשה בשם "חירן" (כשם הגרעין התורני המבקש להוביל את ההתיישבות היהודית בנקודה זו).

המדינה לא טרחה ככל הנראה מעולם להסדיר פורמלית-משפטית את מעמד בני השבט באזור אותו התבקשו ליישב. הדבר אינו מפתיע כלל. רבים רבים מאלה שהתיישבו בהוראת המדינה או בתיאום עמה או עם מוסדותיה בהתיישבות חקלאית באזורי ספר היו במצב דומה: מעמד של "בר רשות" במקרקעין. העדר הסדרה קניינית של מערכת היחסים בין ההתיישבות והפרט לבין המדינה הינו עובדה ידועה ומוכרת שההתמודדות עמה אורכת שנים וכרוכה בקשיים מסוגים שונים. עם זאת, מעולם לא קמה המדינה על מתיישביה ודרשה מהם להתפנות, כאיש אחד, ולבטל את קיומם כקהילה. זאת, למעט לגבי אותם ישובים שפונו מטעמים מדיניים, כישובי גוש קטיף וצפון השומרון. במקרים אלה, הישובים שפונו היו מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ההצדקה לפינוי היתה חזקה ביותר (שיקולים בטחוניים, אסטרטגיים), והמדינה נדרשה או היתה נכונה לשמר את המבנה הקהילתי של הישוב שפונה וליישבו במקום אחר.

והנה, כאשר המדובר בבדואים הדין הוא שונה. פינוי הישוב, בתחומי ישראל, נדרש גם כאשר אין טעמים חזקים לכך – שכן השטח מיועד בתכנית התכנון המחוזית למגורים, וכוונת המדינה היא כאמור להקים במקום ישוב חדש. בהליכי התכנון להקמת הישוב החדש במקום יצאו מוסדות התכנון מתוך נקודת המוצא השגויה כי הבדואים במקום הם פולשים, ולכן היו הם בלתי נראים מבחינתם. שימור המבנה הקהילתי של הישוב, בתחומי הישוב החדש כשיוקם או במקום אחר, כלל לא נשקל. אפשרויות הפיצוי העומדות בפני תושבי המקום כוללות אמנם קבלת מגרש בעיירה הבדואית חורה, ופיצוי מוגבל על המחוברים. הסדרים אלה, שאינם מיוחדים לבני השבט, אינם מבחינים בין מי שישיבתו היתה ברשות למי שפלש למקרקעין, ואינם מבטאים את חשיבות שימור הקהילה שהתקיימה במקום משך עשרות שנים.

בית המשפט (בדעת הרוב) כשל במקרה זה לנהוג בשוויון ובהגינות ואיפשר למדינה להמשיך ללא מעצור במדיניותה המפלה. כשלונו של בית המשפט מתבטא בכך שלא ייחד שום משקל (משפטי) לעובדה כי ביטול הרשות במקרקעין עליו החליטה המדינה איננו ביחס לרשות נקודתית שניתנה לאדם פרטי, אלא ביטול הרשות נעשה באופן גורף ובאופן שמביא לפינויה של ההתיישבות בכללותה. התיישבות שנעשתה ברשות, ולא בפלישה לקרקע כפי שסברו בטעות נציגי המדינה.

בדעת המיעוט כותבת השופטת דפנה ברק-ארז כי משהתברר לרשויות כי המבקשים הם בני רשות ולא מסיגי גבול, חובה היה עליהן להפעיל שיקול דעת מחודש באשר למתכונת הפינוי ולפיצוי שיוענק לתושבים, אך הן לא עשו זאת והמשיכו לעמוד על החלטה שמלכתחילה התבססה על תשתית עובדתית מוטעית. למרבה הצער, השופטים רובינשטיין והנדל בדעת הרוב נמנעים מכל החלטה אופרטיבית בעניין ומסתפקים בהמלצה כי בני אום-אלחיראן מן ה"גרעין ההיסטורי" יקבלו הטבה מסוימת במסגרת מכרזי השיוון בחירן החדשה.

זוהי אם כן דרכה של המדינה, בגיבוי בית המשפט, לבטא יחס של שוויון וכבוד לאוכלוסייה הבדואית: תחילה לבקש את הסכמת הבדואים להתיישב באזור מסוים; במשך עשרות שנים לזלזל במעמד התושבים ולהמנע מנקיטה בכל פעולה פורמלית של מתן תוקף לישיבה במקום – הן מבחינת הזכויות בקרקע והן מבחינת חוקיות הבניה, ובהמשך ליזום הקמת ישוב חדש (המיועד לאוכלוסיה הכללית, היינו הלא בדואית) וליצור בהליכי התכנון מצג שווא כי הבדואים במקום הם פולשים. לבסוף, לאחר שהמדינה נתבעת להכיר ברשות שניתנה להתיישב במקום, אין הדבר משנה מבחינתה דבר. עתה, השלמת ההליכים התכנוניים שביסודם עמדה טעות משמשים באורח מעגלי להצדקת קיומם: כיוון שאושרה התכנית החדשה למקום (בהנחה השגויה כי הבדואים הם פולשים), אין לבזבז זמן על הליכי תכנון מחודש. זהו לא רק כשל לוגי: זהו כשל מוסרי.

פרסומים נוספים של רונית לוין-שנור באתר המכון

תוכנית ההתנתקות בנגב
תכנית ההתנתקות (انسحاب احادي الجانب) בנגב: הצעה לסדר