חינוך. לדמוקרטיה. עכשיו.

על מערכת החינוך לספק לבני הנוער את היכולת והכלים לפענח את משמעות המילים המנוקדות המעטרות את הקמפיינים הפוליטיים, תוך הקניית אוריינטציה פוליטית ואזרחית. אחרת, המילים הללו ימשיכו להיות סיסמאות ריקות מתוכן

Flash 90

שבועות ספורים לבחירות, תופעה חדשה מעטרת, שלא לומר מנקדת את מודעות וסיסמאות הבחירות בצמתים ובגשרים: בחירה בשלוש מילים מופרדות בנקודה כאמירה עיצובית שמבקשת לחדד מסר. לא צריך להגיד יותר מזה. מילים קצרות שנדמות כמדויקות וקולעות. וגם, המנקדים מניחים שמשמעותן של המילים הנוקבות הללו ברור לכל.

למשל, המילה "חזק". מה זה אומר? מי חזק? מנהיג חזק? אמירות חזקות? מה עושה מנהיג לחזק? מהי ההבטחה הגלומה בחוזק המוצע והמחוזק בנקודה? למשל, המילים "יושרה",  "ישר" ו"הגינות" מבקשות לסמן את ניקיון הכפיים של המפלגה ו/או המועמדים, אבל המילים הללו כבר נכנסו למכבסת המילים של הפוליטיקה הישראלית לאור המציאות הפוליטית המורכבת בה אנו נתונים מזה שנתיים. אז מה זה אומר מנהיגות "חזקה", "ישרה", "אמיתית"?  האמת היא, שזה לא כל כך ברור ומסתבר שגם לא כל כך משנה. חשוב שזה נראה החלטי, ברור וכמובן עם נקודה. 

הבעיה היא ששיח ציבורי על סוגיות מהותיות וקיומיות לחברה משוסעת ומקוטבת כחברה הישראלית בעת הזו, לא יכול להתנהל בשלוש מילים קצרות עם שלוש נקודות. הוא חייב להתקיים במרחבים נוספים. הכנסת, התקשורת והרשתות החברתיות אמורות להיות חלק מהמרחבים האלה. אך שם יכולת הניווט בין פרובוקציות, מניפולציות, חדשות כזב (פייק ניוז) ואלגוריתמים שמבקשים לפענח צפונות לב אדם, היא קשה כמעט ובלתי אפשרית.

המרחב החשוב ביותר בו קיימת האפשרות להעניק מפה ומצפן להעמקה כלשהי הוא הזירה החינוכית, ובעיקר הבית ספרית. היכולת של בני ובנות נוער לפענח את משמעות המילים המנוקדות לא יכולה להישען רק על הפיד שלהם ברשתות החברתיות ועל המרחב המשפחתי. אלא שמרחב זה סבל מהזנחה של עשרות שנים והיא בולטת עוד יותר בימים אלה של מגיפה,  משבר כלכלי וחברתי והרבה, הרבה מדי למידה מרחוק ולבד. 

מערכת הבחירות הרביעית המתקרבת מלמדת על עומק המשבר הפוליטי בישראל, אבל היא גם מלמדת על בלבול מסרים, טשטוש אידאולוגיות, היעדר דיון ציבורי על סוגיות מהותיות ועל ויתור מראש על הסבר, הצדקה וביסוס לאמירות ולרעיונות, לטובת סיסמאות ריקות מתוכן שאולי נשמעות יפה, אבל בפועל לא אומרות דבר. הנקודות החדשות שהצטרפו אף מחזקות עד כמה הן לא אומרות שום דבר. נקודה.

שינוי המציאות הזו קשור לאופן שבו אזרחים בישראל מבינים, קוראים ומפרשים את המציאות הפוליטית סביבם. המפלגות החדשות הקמות מסביב גם לא מרגישות צורך לפרט ולהרחיב מעבר למילים בכותרות, אם בשלטי חוצות ואם בסרטוני הדיגיטל. כל עוד מערכת החינוך מועלת בתפקידה האזרחי ובמטרות חוק החינוך הקוראות, בין השאר, גם "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים", מציאות זו לא עומדת להשתנות.

בעת הזו, חייבת המנהיגות החינוכית בישראל לנקוט עמדה. להצהיר שטיפוח אוריינות פוליטית ואזרחית של התלמידים, אזרחי העתיד, היא לא משהו שאפשר להשאיר לבחירה לשיעורי העשרה, ורק אחרי שסיימנו עם כל הבעיות האחרות. זו צריכה להיות התשתית, זו חובתה של מערכת החינוך במדינה דמוקרטית. לעסוק בדרך בה מדברים על סוגיות יסוד ולא להשתיק אותן, לתת גיבוי למורים ולמנהלים שמבינים זאת ולא לעצור אותם, ובעיקר להבין שללא חינוך לדמוקרטיה כחלק בלתי נפרד מהמעשה החינוכי, יהיה קשה מאוד לשנות את התרבות הפוליטית הנוכחית. אולי את הקריאה הזו צריך לנסח ברוח התקופה: חינוך. לדמוקרטיה. עכשיו.