הגיע הזמן לדבר עם אנשי החינוך

עם פתיחתה של מערכת החינוך בהדרגה, נראה ששוב לא הופקו שום לקחים, ופעם נוספת לא נלקחה בחשבון דעתם של אנשי החינוך. משרד החינוך מתעקש שלא להתייעץ ולהקשיב לאנשים בשטח, פשוט כי הוא לא סומך עליהם. כעת עליו לבזר סמכויות לידי הרשויות המקומיות ומנהלי בתי הספר, ויותר מכל- לבנות אמון מחודש עם הצוות החינוכי

Flash 90

אין ניתוק גדול יותר מאשר שר חינוך שמעניק לעצמו ציון של 90, כשהמערכת שהוא מופקד עליה פועלת בעיצומו של משבר ללא שום אופק או תוכנית סדורה, ומקבלת החלטות מהיום למחר (או במקרה שלנו, מחצות ל-6 בבוקר). נראה שעל פי השר, אין כל צורך בהפקת לקחים. ההערכה העצמית הלא ברורה הזו מנוגדת לכל פרמטר נראה לעין ומדגימה שוב עד כמה משרד החינוך והשר העומד בראשו מנותקים ולא רואים את המובן מאליו: המהלך החשוב ביותר שצריך היה להתרחש הוא קודם כל לדבר עם השטח.

אם יש משהו שהקורונה חשפה, זה שהריכוזיות המסורתית של משרד החינוך פשוט לא עובדת. לא רק זה, היא אפילו יוצרת נזק, כאשר במובן מסוים היא חותרת תחת המטרות המוגדרות של חוק חינוך ממלכתי שמטרותיו עודכנו בשנת 2000, ומהווה מפה ומצפן למערכת כולה. כך, למשל, אחת המטרות בחוק עוסקת בפיתוח "אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כישרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות"; או מטרה אחרת, והיא "להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו. בשנה החולפת, צרכיהם הייחודיים של התלמידים, בוודאי אלו הלומדים בכיתות ה'-י', לא קיבלו שום מענה רגשי, חברתי ולימודי הולם, ובוודאי שהאפשרות לשוויון הזדמנויות נפגעה גם היא. המתווה המוצע נראה כמנותק מיעדים אלה ולא ברור האם מי שאחראים על כתיבתו אכן מכירים תלמידים באופן אישי. 

המציאות הזו מעלה תהייה, למה לא מדברים עם המנהלים והמורים? למה רשויות מקומיות לא יכולות לממש את האוטונומיה שיכולה להיות להן ובכך לייצר מענה מותאם ונכון לצרכי הקהילה החינוכית עליה הם מופקדים? ברוב המקרים התשובה הפשוטה והכואבת היא זו שלא באה מספיק לידי ביטוי: אמון. 

משיחות עם צוותי החינוך ובקבוצות מיקוד של מורים, עולה בבירור ההרגשה שמשרד החינוך לא מאמין בצוותים החינוכיים - לא אלה שבבתי הספר והגנים, ולא אלה שמצויים באגפי החינוך של הרשויות המקומיות. למרות הצהרות המשרד על גיבוי ותמיכה באנשי ונשות החינוך, בפועל - המציאות, ובעיקר ההחלטות והמתווים, מספרים סיפור אחר. משרד החינוך לא סומך על אנשי החינוך שיידעו להפעיל את שיקול הדעת שלהם - המקצועי, הפדגוגי והאנושי מתוך היכרות עם התלמידים. אין שום התייעצות עם צוותי חינוך, מנהלי בתי ספר, מורים וגננות.

רבות מדברים על מה היום שאחרי הקורונה, ואיך תיראה מערכת החינוך. כולם חושבים קדימה, אבל נראה שהמשרד מכוון את ההגה דווקא לאחור, בכוונה לחזור לנקודת ההתחלה ולשמר את המבנים הקיימים. כך, הפעולות הנעשות בחצות הלילה לפני מועד פקיעת הסגר, אינן עוסקות באפשרות לשמר את הקפסולות כמרכיב מפתח לשינוי במערכת (כלומר, צמצום משמעותי של תלמידים בכיתה). אף אחד גם לא חושב על קידום מהלכים שיאפשרו שינוי של מרכז השליטה במערכת החינוך אל עבר ביזור גדול יותר של סמכויות החינוך: הגדלת האוטונומיה הפדגוגית של מנהלי בתי הספר ועיגון של אחריות וסמכויות רבות יותר למחלקות החינוך ברשויות המקומיות. העסקנות הפוליטית שמנהלת את משבר הקורונה תפגע פגיעה קשה במערכת חינוך, שגם ככה מעמדו בקרב ההורים והציבור בכלל ירוד ביותר.

אפשר גם אחרת. בטווח הקצר, יש להעצים את המנהלים והמורים, לבזר סמכויות, לוותר על קרדיטים ולשחרר את כבלי הפיקוח. בטווח הארוך, יש להתחיל בתהליך של בניית אמון מחודש של מערכת החינוך באנשיה, ועל הדרך גם לשקם את מעמדה בקרב ההורים. מאחר וכל זה לא קורה, כנראה ניפגש בחצות הליל טרם מועד פקיעת הסגר הרביעי עם מתווה "חזרה" לא מותאם.