תופעת הרשימות המשותפות

אחת התופעות הבולטות בפוליטיקה הישראלית, בעיקר מאז שנות ה-90, היא התמודדות והיבחרות של רשימות משותפות רבות לכנסת. תופעה זו הגיעה לשיא חסר תקדים במערכות הבחירות של 2019 ו-2020, וכעת היא מתמנת לקראת בחירות 2021

Flash 90

לרשימות משותפות עשויות להיות השלכות חיוביות – הן יכולות להגביר את היציבות השלטונית, להציב בפני הבוחר חלופות ברורות ולמתן שסעים חברתיים ועמדות אידיאולוגיות נוקשות. אולם לאחרונה, רק רשימות משותפות בודדות החזיקו מעמד לתקופה ממושכת יחסית. בכנסת הנוכחית ראינו לכך דוגמאות מובהקות – סיעות כחול-לבן, העבודה-גשר-מרצ וימינה התפצלו זמן קצר לאחר בחירות 2020, וגם הרשימה המשותפת כבר לא תמשיך באותה מתכונת לבחירות הקרובות. התוצאה היא שחלק ניכר מאותם יתרונות פוטנציאלים של רשימות משותפות אינם מתממשים בישראל.

כדי לסייע ביצירת רשימות משותפות יציבות, יש לבצע תיקונים בחוק:

1. להקשות על רשימות משותפות שנבחרו לכנסת להתפצל במהלך כהונתה;
2. לבטל את מימון המפלגות העודף המוענק כיום למפלגות בתוך סיעות משותפות;
3. ליצור תמריצים שיקטינו את מספר המפלגות החדשות שקמות. ביו היתר באמצעות בחירות יותר אישית, כמו "הפתק הפתוח למחצה", המאפשרת למנהיגים פוליטיים להתבלט בתוך המפלגות הקיימות במקום להקים מפלגות חדשות.

מפלגה, רשימה וסיעה – רקע חוקי
מפלגה היא, על פי חוק המפלגות, "חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על ידי נבחרים". לקראת הבחירות לכנסת יכולות מפלגה אחת או יותר להרכיב רשימת מועמדים שתתמודד בבחירות; כלומר, רשימה יכולה לכלול מועמדים ממפלגה אחת או מכמה מפלגות ("רשימה משותפת", או בלשון החוק "רשימת מועמדים משותפת"). אם הרשימה נבחרת לכנסת, היא הופכת לסיעה – יחידת העבודה הבסיסית של הכנסת. בדומה לרשימה, סיעה יכולה להיות מורכבת מחברי כנסת המייצגים מפלגה אחת או יותר ("סיעה משותפת", או בלשון החוק "סיעה שהיא צירוף של מפלגות"). במהלך הקדנציה הרכב הסיעה יכול להשתנות, בין היתר בשל עזיבה של חלק מחבריה, תופעה המכונה "פיצול סיעות". אם הרשימה המשותפת הוקמה רק לצורך הבחירות, ובכוונתה להתפצל אחריהן, היא מכונה לעתים "בלוק טכני" – מושג שאין לו משמעות חוקית כלשהי.יש הגדרות נוספות המתארות סוגים ספציפיים של רשימות וסיעות משותפות, למשל "ברית מפלגות" ו"מערך אלקטורלי", שלא נתעמק בהן כאן.

עלייה בהיקף הרשימות הרב-מפלגתיות
אחת התופעות הבולטות במערכות הבחירות שנערכו מאז שנות ה-90, ובמיוחד באלה של 2019 ו-2020, היא ריבוי רשימות משותפות. בבחירות לכנסת ה-23 במרץ 2020, למשל, נבחרו 8 רשימות – שייצגו 19 מפלגות. כל רשימה ייצגה בממוצע 2.37 מפלגות. רק 2 רשימות הורכבו ממפלגה אחת (ש"ס וישראל ביתנו), לעומת 6 רשימות רב-מפלגתיות: הרשימה המשותפת (4 מפלגות), העבודה-גשר-מרצ (3 מפלגות), כחול-לבן (3 מפלגות), ימינה (3 מפלגות; נציגת מפלגה נוספת, אח"י, הוצבה במקום ה-8 ולא נבחרה לכנסת), יהדות התורה (2 מפלגות) והליכוד (2 מפלגות).
בבחירות לכנסת ה-24, התופעה מעט התמתנה, אך היא עדיין בולטת. לפי הסקרים שנערכו ממש אחרי הגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית, לכנסת צפויות להיבחר 13-11 רשימות. 8-6 מהן מייצגות רק מפלגה אחת – יש עתיד, ימינה, ש"ס, ישראל ביתנו, העבודה ומרצ, ואם יעברו את אחוז החסימה – גם כחול-לבן ורע"ם. 5 רשימות הן רשימות משותפות – הרשימה המשותפת (3 מפלגות: חד"ש, בל"ד, תע"ל) והליכוד, תקווה חדשה, יהדות התורה והציונות הדתית (2 מפלגות; הציונות הדתית מייצגת למעשה 3 מפלגות – האיחוד הלאומי-תקומה, עוצמה יהודיתבמאמר זה אשתמש בשמות המוכרים של המפלגות. כך למשל, למעשה אין מפלגות בשם "עוצמה יהודית" ו"נעם" – באופן רשמי, במסגרת רשימת הציונות הדתית מתמודדות המפלגות האיחוד הלאומי-תקומה, חזית יהודית לאומית (למעשה – עוצמה יהודית) ולזוז (למעשה – נעם). ונעם – אך מועמדי נועם מוצבים במקומות שלפי הסקרים אינם ריאליים).
גם בעבר נבחרו לכנסת רשימות רב-מפלגתיות, אך בהיקף נמוך יותר (לפירוט כל הרשימות המשותפות מאז 1992, ראו כאן). תרשים 1 מציג את מספר המפלגות הממוצע ברשימה שנבחרה לכנסת, ותרשים 2 – את שיעור המפלגות שנבחרו לכנסת במסגרת רשימות משותפות מתוך סך כל המפלגות שנבחרו לכנסת (בשני התרשימים, ההערכה היא שלכנסת הבאה ייבחרו הליכוד, יש עתיד, תקווה חדשה, ימינה, הרשימה המשותפות, ש"ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, העבודה, הציונות הדתית, מרצ ואחת מבין השתיים – כחול לבן או רע"ם). אפשר לזהות כמה תקופות שבהן נרשמה עלייה בהיקף הרשימות המשותפות – כך בתחילת שנות ה-70, בין היתר בהשפעת רשימות המערך והליכוד, שהתמודדו לראשונה ב-1969 ו-1973, בהתאמה; בשנות ה-90, בין היתר בשל העלאת אחוז החסימה לקראת בחירות 1992, שחייבה מפלגות קטנות לחבור לרשימות קטנות – בבחירות אלה התמודדו לראשונה הרשימות המשותפות של יהדות התורה ומרצ; ובבחירות 2019ב' ו-2020 (ראו הסבר בהמשך).

מספר מפלגות ממוצע ברשימה שנבחרה לכנסת

שיעור המפלגות שנבחרו לכנסת ברשימות משותפות מתוך כל המפלגות שנבחרו לכנסת

אחוז חסימה ופרסונזליציה

ריבוי הרשימות המשותפות מאז שנות ה-90, ובמיוחד בבחירות של 2020-2019, הוא תוצר של שילוב בין 2 מגמות: ריבוי המפלגות הקטנות והעלאת אחוז החסימה, שיצרו מערכת פוליטית "רוויה" במפלגות קטנות שחוששות שלא לעבור את אחוז החסימה. בשל כך, מפלגות קטנות חברו זו לזו לרשימות משותפות – למשל המפלגות הערביות במסגרת הרשימה המשותפת. המפלגות הגדולות בכל גוש, מצדן, חששו אף הן שהגוש יפסיד קולות אם אחת המפלגות הקטנות בגוש לא תעבור את אחוז החסימה. לכן הן צירפו אליהן מפלגות קטנות לרשימה משותפת – כפי שהליכוד למשל צירף אליו את כולנו בבחירות ספטמבר 2019 ו-2020; ובמקרים אחרים הן לחצו על כמה מפלגות קטנות לרוץ ביחד ברשימה כזו – כפי שהליכוד לחץ, לקראת הבחירות הקרובות, להקים רשימה משותפת שתכלול מפלגות ימין קיצוני כמו האיחוד הלאומי-תקומה ועוצמה יהודית.

אכן, לישראל מסורת ארוכה של ריבוי מפלגות, הנובעת בעיקר מההרכב המגוון של החברה הישראלית, על הקבוצות והזרמים השונים בתוכה. במשך שנים רבות, ריבוי המפלגות היה קשור גם לאחוז החסימה הנמוך, שאפשר גם למפלגות קטנות להיבחר לכנסת באופן עצמאי לכנסת. במשך עשורים, עד 1992, עמד אחוז החסימה על 1% בלבד – נמוך מאוד גם מבחינה השוואתית (בבחירות 1949 הוא עמד על כ-0.83%). רק אז הוא החל לעלות באופן הדרגתי – לקראת בחירות 1992 ל-1.5%, לקראת בחירות 2006 ל-2% ולקראת בחירות 2015 ל-3.25%.

בשנות ה-90 מספר המפלגות גדל במיוחד, בשל היחלשות המפלגות הוותיקות הגדולות, הליכוד ובמיוחד העבודה, ש"פינו" את הדרך  למפלגות קטנות. היחלשות המפלגות הגדולות היא תופעה עולמית, אך בישראל היא בולטת במיוחד.עופר קניג ואור טוטנאור, "היחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות: האם ישראל היא מקרה קיצון?", בתוך: מיכל שמיר וגדעון רהט (עורכים), הבחירות בישראל 2015, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמ' 57-25. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שיטת הבחירות הישירה לראשות הממשלה, שהופעלה בשנים 2001-1996, הובילה לפיצול הצבעה – בחירה במועמד של מפלגה גדולה לראשות הממשלה, אך במפלגה קטנה בבחירות לכנסת – ולמעשה "ריסקה" את הליכוד והעבודה: בעוד בבחירות 1992, לפני הבחירה הישירה, זכו שתיהן ביחד ב-76, הרי שבבחירות 1999 הן זכו רק ב-45 מנדטים. המנדטים האלה "זלגו" בין היתר למפלגות חדשות קטנות שנבחרו לכנסת בשנים אלה, כמו ישראל בעלייה, ישראל ביתנו, מפלגת המרכז, שינוי, רע"מ, בל"ד, עם אחד ותקומה.

בעשור האחרון, הפרסונליזציה של הפוליטיקה הובילה ליצירת מפלגות ורסיסי מפלגות. . הפרסונליזציה של הפוליטיקה היא תופעה כלל-עולמית, הבולטת במיוחד בישראל, שבמסגרתה הפוליטיקאים, התקשורת והציבור הרחב מתמקדים באופן הולך וגובר בפוליטיקאים בודדים על חשבון מפלגות.להרחבה על פרסונליזציה בכלל ובישראל בפרט, ראו גדעון רהט, ירידת הקבוצה ועליית הכוכב(ים): מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019. כחלק מהתופעה הזו, יותר ויותר פוליטיקאים מעדיפים להקים מפלגות חדשות, הנשלטות באופן מוחלט על ידם ("מפלגות מנהיג"), במקום להצטרף למפלגות קיימות או להישאר בהן. למעשה, כל המפלגות החדשות שנבחרו לכנסת מ-2013 היו מפלגות מנהיג: יאיר לפיד (הקים את יש עתיד), ציפי לבני (התנועה), משה כחלון (כולנו), נפתלי בנט ואיילת שקד (הימין החדש), אורלי לוי-אבקסיס (גשר),אורלי לוי-אבקסיס יוצאת דופן, משום שבבחירות לכנסת ה-21 באפריל 2019 היא הייתה חייבת להתמודד באופן עצמאי, בשל הסנקציות שהוטלו עליה עקב פרישתה מסיעת ישראל ביתנו במהלך כהונת הכנסת ה-20. עם זאת, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 היא בחרה לשמור על המפלגה שהקימה ובה שלטה, גשר, כמפלגה עצמאית – ולהצטרף לרשימה משותפת עם העבודה. בוגי יעלון (תל"ם), בני גנץ (חוסן לישראל), סתיו שפיר (הצטרפה לתנועה הירוקה), אהוד ברק ויאיר גולן (ישראל דמוקרטית). לקראת הבחירות לכנסת ה-24 הקים גדעון סער את מפלגת תקווה חדשה, וכן הוקמו מפלגות מנהיג קטנות נוספות, שחלקן לא יתמודדו בסופו של דבר בבחירות – על ידי רון חולדאי (הישראלים), עופר שלח (תנופה), ירון זליכה (המפלגה הכלכלית החדשה) ועוד.

הסיבה לגידול המשמעותי בתופעת הרשימות המשותפות בבחירות 2020-2019 היא אפוא שילוב בין ריבוי המפלגות הקטנות, בעיקר מפלגות המנהיג החדשות, לבין העלאת אחוז החסימה ל-3.25% לקראת בחירות 2015. עוד באותן בחירות חברו לראשונה 4 המפלגות הערביות העיקריות לרשימה המשותפת. בבחירות ספטמבר2019 כבר נרשמה עלייה משמעותית בהיקף הרשימות המשותפות. אפשר לייחס זאת גם ל"עקומת למידה": לאחר הכישלון של הימין החדש, זהות וגשר לעבור לבדן את אחוז החסימה בבחירות אפריל 2019; והסכנה שבפניה ניצבו רשימות שאמנם עברו בבחירות אלה את אחוז החסימה אך רק במעט, כמו רע"ם-בל"ד, כולנו ומרצ – כולן חברו לרשימות משותפות בבחירות ספטמבר 2019.

לעומת זאת, לקראת בחירות 2021 נרשמת התמתנות ברורה ברשימות המשותפות. גם במקרה זה מדובר בעקומת למידה: חלק ניכר מהרשימות המשותפות בבחירות ספטמבר 2019ו-2020 לא הוכיחו את עצמן.

רשימות משותפות שהפכו לסיעות משותפות סבלו מפיצולים רבים, חלקם במסגרת מה שאפשר לתאר כהפרה ברורה של ההתחייבות שניתנו לבוחר. כפי שיובהר בהמשך, מפלגות בסיעות משותפות יכולות להתפצל מהן ללא כל מגבלה. ואכן, בראשית ימי הכנסת ה-23 התפצלו 3 סיעות משום שחלק מהמפלגות המרכיבות אותן רצו להיכנס לממשלה, ואחרות התנגדו לכך: העבודה-גשר-מרצ, כחול לבן וימינה. הפחד מפיצולים דומים היה ככל הנראה מהסיבות המרכזיות שהובילו את יאיר לפיד ויש עתיד, מרב מיכאלי והעבודה, ואולי גם ניצן הורוביץ ומרצ לסרב לצרף לרשימותיהם מפלגות מרכז-שמאל קטנות, כמו הישראלים ותנופה; וייתכן שזה גם היה אחד המניעים להסתייגות של סמוטריץ' והאיחוד הלאומי-תקומה מהקמת רשימה משותפת עם הבית היהודי.

מעניין לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בולטת תופעה שלא הייתה כמעט בעבר: מפלגות שמעולם לא נבחרו לכנסת באופן עצמאי מתמודדות ונבחרות במסגרת רשימות משותפות. הדבר קרה לראשונה בבחירות 1984, אז נבחרו לכנסת שתי מפלגות כאלה – צומת (במסגרת התחייה-צומת) ומצ"ד (במסגרת רשימת מורשה). היא התגברה מאוד בהמשך – במערכת הבחירות של 1999, למשל,הורכב רשימת "ישראל אחת" ממפלגת העבודה ומשתי מפלגות שלא נבחרו מעולם לכנסת – מימד וגשר. בבחירות 2020-2019 היה מדובר בין השאר בתע"ל, התנועה הירוקה, ישראל דמוקרטית, גשר, תל"ם והימין החדש. ספק רב אם חלקן (למשל תע"ל, ישראל דמוקרטית ותל"ם) בכלל התכוונו להתמודד עצמאית לכנסת – נראה שהן שימשו מלכתחילה פלטפורמה בלבד, שבעזרתה יכולים המנהיגים לחבור לרשימות אחרות.

תופעה זו ממשיכה גם בבחירות לכנסת ה-24: ברשימות המשותפות המתמודדות בבחירות אלה אפשר למצוא מפלגה שהתמודדה בעבר בבחירות לבדה ללא הצלחה (עוצמה יהודית), מפלגות שמעולם לא התמודדו לבדן בבחירות (תע"ל ברשימה המשותפת, דרך ארץ בתוך רשימת תקווה חדשה, נעם בתוך הציונות הדתית) ואף מפלגה "פיקטיבית" לחלוטין. הכוונה היא לרשימת הליכוד, שמייצגת הן את מפלגת הליכוד והן מפלגה בשם "עתיד אחד – עתיד טוב לישראל". מדובר ב"מפלגת מדף" לא פעילה, שבמסגרתה שוריין אופיר סופר במקום 28 ברשימת הליכוד. אלא שאופיר סופר מייצג בפועל את מפלגת האיחוד הלאומי-תקומה, והשריון בליכוד במסגרת מפלגת "עתיד אחד" הוא חלק מדיל פוליטי: מדובר ב"תשלום" של הליכוד לאיחוד הלאומי-תקומה תמורת הסכמתה להתמודד ברשימה משותפת עם עוצמה יהודית (תרגיל דומה נעשה בליכוד לקראת בחירות אפריל 2019).

הפוטנציאל החיובי של רשימות משותפות

לחבירה של מפלגות עצמאיות לרשימה משותפת, במיוחד אם כל מפלגה מייצגת מגזר שונה או תפיסה אידיאולוגית שונה, יש פוטנציאל להועיל בהיבטים שונים למערכת הפוליטית:להרחבה על היתרונות של רשימות משותפות בפרט, וסוגים שונים של "קואליציות טרום-בחירות" בכלל, ראו אסף שפירא, המפלגות בדרך לכנסת: קואליציות טרום-בחירות", בתוך: גדעון רהט, שלומית ברנע, חן פרידברג, עופר קניג (עורכים), תיקון שיטת הממשל בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 250-237. יש ספרות נרחבת על רשימות משותפות מנקודת מבט תאורטית והשוואתית. ראו במיוחד: Sona N., Golder, The Logic of pre-Electoral Coalition Formation, Columbus: Ohio State University Press, 2006.

• להקטין שסעים חברתיים ולמתן דרישות סקטוריאליות.
• להעמיד בפני הבוחר חלופות שלטוניות ברורות (מצב שמכונהpre-election identifiability)- במיוחד אם לרשימות המשותפות יש פוטנציאל להרכיב ממשלה. במילים אחרות, אדם המצביע לרשימה כזו יודע לאיזו ממשלה עתידית הוא מצביע.
• להפחית את מספר הסיעות בכנסת ובממשלה, ובכך להקל על תהליך הרכבת הממשלה ולשפר את תפקודה ויציבותה. בישראל, שבה מספר הסיעות בכנסת ובממשלה גבוה בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה לעבר, יש לכך חשיבות מיוחדת.
• לתרום לייצוב המערכת הפוליטית, באמצעות יצירת מספר קטן של רשימות קבועות שמתמודדות בכל מערכת בחירות.

האם הרשימות המשותפות מממשות את הפוטנציאל שלהן?

התשובה החיובית:

יש עדויות שהעלאת אחוז החסימה ב-2015, שתרמה תרומה מכרעת לריבוי הרשימות המשותפות, אכן תרמה להתמתנות של חלק מהמפלגות האידיאולוגיות ולהגברת שיתוף הפעולה בין גושים פוליטיים שונים. מאמר שהתפרסם לאחרונה ובדק את הרטוריקה של הרשימות המשותפות בבחירות 2015, 2019 ו-2020 מצא כי הרשימות המשותפות השתמשו ברטוריקה פחות-אידיאולוגית, שפונה לקהל רחב יותר, לעומת המפלגות שהרכיבו אותן.Osnat Akirav, "The Role of Joint Lists and the New Political Rhetoric in Israel, 2015–2020," Israel Studies Review 35 (3), 2020, pp. 111-136.

 

באופן ספציפי לגבי הרשימה המשותפת, נראה שהקמתה בלמה את התהליך המכונה outbidding. זהו כינוי לתהליך שבו קבוצות פוליטיות מקצינות את עמדותיהן ומעשיהן בשל תחרות פנימית בין קבוצות מתחרות – כל אחת מהקבוצות רוצה לבלוט במיוחד, ועושה זאת על ידי הקצנה. כשהמפלגות הערביות התמודדו בבחירות בנפרד, התרחש תהליך כזה – אך כשהן חברו לרשימה המשותפת, לא היה להן כבר צורך להתבלט במיוחד, ולכן גם ההקצנה נבלמה. עדות נוספת למתינות היחסית של הרשימה המשותפות היא שבראש הרשימה המשותפת הועמד נציג חד"ש, מפלגה יהודית-ערבית הנחשבת יחסית מתונה ואף תמכה בעבר מבחוץ בממשלות העבודה בשנים 1996-1993, במהלך הסכמי אוסלו.

התשובה השלילית

כדי ששאר היתרונות של רשימות משותפות – העמדת חלופות ברורות בפני הבוחר, צמצום הפיצול הפוליטי, הגברת היציבות – יתממשו, החבירה לרשימות משותפות צריכה להוביל לשיתופי פעולה רצופים וארוכי טווח: רשימה המורכבת מכמה מפלגות צריכה להפוך לסיעה משותפת שתפעל ביחד למשך כל תקופת הכהונה של הכנסת, ורצוי ששיתוף הפעולה הזה יימשך גם במערכות הבחירות ובקדנציות הבאות. חוסר יציבות שעלול לגרום נזק למערכת הפוליטית יכול לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים:

ראשית, פיצול סיעות משותפות במהלך כהונת הכנסת, שמערער את יציבות הכנסת והממשלה ופוגע בתפקודן – הן משום שהוא מגדיל את מספר הסיעות בכנסת ובממשלה, והן משום שהוא עלול לגרור שינויים בחלוקת התיקים בממשלה ובחברות בוועדות. בנוסף, פיצולים פוגעים באמון הציבור במפלגות ובפוליטיקאים, שכן הם במידה רבה "מעוותים" את רצון הציבור, שבחר ברשימה מאוחדת. הפגיעה קשה במיוחד אם הפיצול קשור בדרך כלשהי להענקת "טובות הנאה" כמו תפקידים בממשלה ובוועדות או תקציבים;

כאמור, תופעות שליליות אלה בלטו במיוחד לאחר הבחירות לכנסת ה-23 ב-2020: זמן קצר לאחר הבחירות, סיעת ימינה התפצלה במסגרת הצטרפות הבית היהודי לממשלה, סיעת העבודה-גשר-מרצ הצטרפה במסגרת הצטרפות העבודה וגשר לממשלה, וסיעת כחול לבן התפצלה במסגרת הצטרפות הפלג של גנץ, שהמשיך להיקרא כחול לבן, לממשלה (בניגוד ליש עתיד ותל"ם).

שנית, היעדר המשכיות בין בחירות לבחירות – הפוליטיקה הדמוקרטית פועלת בצורה הטובה ביותר כשיש בה המשכיות: כשסיעות מכהנות בכנסת קדנציה מלאה, ובסופה חוזרות לציבור, שמחליט באיזו מהן לבחור בהסתמך על שביעות הרצון שלו מתפקודן בכנסת היוצאת. זהו עיקרון ה"אחריותיות" (accountability) – הסיעות נושאות באחריות בפני הציבור על התנהגותן. לפי עיקרון זה, הסיעות יודעות שהציבור יכול לתגמל או להעניש אותן על התנהגותן, והידיעה הזו אמורה לתמרץ אותם לשרת את הציבור בצורה טובה יותר. כמובן שחשוב שמפעם לפעם יצוצו מפלגות ורשימות חדשות שירעננו את המערכת הפוליטית, ייצגו תפיסות עולם וציבורים חדשים ויזרימו "דם חדש" למערכת הפוליטית, אבל ככלל – תפקוד תקין של המערכת הפוליטית דורש רמה גבוהה-יחסית של יציבות. במצב של חוסר יציבות קיצוני, שבו חלק ניכר מהרשימות מתחלפות או משתנות בין בחירות לבחירות, נפגעת מאוד האחריותיות של נבחרי הציבור. מצב כזה גם מבלבל את הציבור, כיוון שהוא יוצר תחושה כללית של "בלגאן" במערכת הפוליטית וקושי להבחין בין רשימות שונות, והדבר עלול להשתקף בירידה בשיעורי ההצבעה ובחוסר אמון כללי במערכת הפוליטית. בהקשר זה כדאי להזכיר שלפי נתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המפלגות הן המוסד הזוכה בקביעות לאמון הציבורי הנמוך ביותר (בקרב היהודים): בשנת 2020 הוא זכה לאמון של 17% בלבד מהציבור היהודי, ו-30% מהציבור הערבי.  

מבחינת המשכיות, חשוב לשים לב לכך שאף אחת מהרשימות המשותפות שנבחרו לכנסת אחרי 1992 לא הפכה למפלגה מאוחדת, וזאת בניגוד לדוגמאות בולטות מהעבר: המפד"ל/הבית היהודי, שהחלה את דרכה כרשימה משותפת של המזרחי והפועל המזרחי בבחירות 1955 והוקמה כמפלגה של ממש ב-1956; מפלגת העבודה, שהחלה את דרכה ברשימה משותפת של מפא"י ואחדות העבודה (המערך "הקטן") בבחירות 1965, והוקמה כמפלגה מאוחדת של שתיהן ושל רפ"י ב-1968; והליכוד – המפלגה החלה את דרכה כרשימה משותפת של חרות והליברלים ב-1965 (גח"ל), שהפכה ב-1973, בצירוף מפלגות נוספות, לרשימת הליכוד, והתאחדה סופית ב-1988. מרצ הייתה הרשימה המשותפת האחרונה שהתאחדה – שתיים מתוך שלוש המפלגה שחברו לרשימה המשותפת ב-1992, רצ ומפ"ם, התאחדו מאוחר יותר (מעשית ב-1997, פורמאלית רק אחרי בחירות 2003; שינוי לא התאחדה, והתמודדה עצמאית ב-1999).

גם חוסר ההמשכיות של רשימות משותפות בין בחירות לבחירות בולט. מאז בחירות אפריל 2019 כבר הספיקו להתפרק לא מעט רשימות משותפות שנבחרו לכנסת. בחלקים גדולים מהמפה הפוליטית התאפיינו השנתיים האלה ב"בלגאן" מוחלט:

• ארבע המפלגות הערביות חברו כבר ב-2015 לרשימה אחת משותפת, התפצלו ל-2 רשימות בבחירות אפריל 2019, חברו שוב לרשימה אחת בבחירות ספטמבר 2019 ו-2020, והתפצלו שוב ל-2 רשימות לקראת בחירות 2021.
• מפלגות השמאל יצרו איחודים שלא החזיקו מעמד יותר ממערכת בחירות אחת – העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי מבחירות ספטמבר 2019 התחלפו בעבודה-גשר-מרצ בבחירות 2020, שגם היא התפרקה עד מהרה.
• במרכז שמרה רשימת כחול לבן על יציבות במשך שלוש מערכות הבחירות של 2019 ו-2020, אך זמן קצר לאחר מכן התפרקה.
• מימין לליכוד התמודדה בבחירות אפריל 2019 הרשימה שנקראה איחוד מפלגות הימין, שהורכבה מהבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה ועוצמה יהודית; בבחירות ספטמבר 2019 ו-2020 חברה אליה גם הימין החדש (ועזבה אותה עוצמה יהודית) במסגרת רשימה ימינה; אבל לקראת בחירות 2021 שוב נוצרו שותפויות חדשות : רשימת הציונות הדתית, שהיא רשימה משותפת של האיחוד הלאומי-תקומה ועוצמה יהודית; ורשימת ימינה, שמייצגת את הימין החדש ונתמכת מבחוץ על ידי הבית היהודי.

למעשה, מאז 1992 רק רשימות משותפות בודדות תרמו לפוליטיקה הישראלית במובן זה שהן איחדו לתקופה ממושכת-יחסית מפלגות שונות. מרצ ויהדות התורה הן הדוגמאות הברורות לרשימות משותפות "מוצלחות", שאיגדו מפלגות נפרדות עם תפיסות עולם ואינטרסים דומים וממשיכות לפעול עד היום – מרצ התאחדה למפלגה אחת, ואילו יהדות התורה מציגה את אותה רשימה משותפות ברציפות מאז 1992.

כיצד להתמודד עם התופעה?

כדי שרשימות משותפות יתרמו עוד יותר למערכת הפוליטית, יש להעניק להן תמריצים שיעודדו אותן להמשיך את דרכן יחד כסיעה אחת במהלך כהונת הכנסת ולהתאחד בסופו של דבר למפלגה אחת. אלא שהכללים הקיימים כיום דווקא מקלים על רשימות משותפות להתפצל במהלך כהונת הכנסת, ומעודדים אותן שלא להתאחד.

כדי לשנות את המצב הקיים, מומלץ לבצע את התיקונים הבאים:

1. ביטול ה"פטור" המלא הניתן כיום לפיצול סיעה משותפת לפי מפלגות קיימות. כיום יש בחוק אבחנה בין "פרישה" ל"התפלגות". התפלגות מתרחש במקרה של פיצול בין מפלגות קיימות בסיעה משותפות; או אם המתפצלים מהווים לפחות 2 ח"כים שהם לפחות שליש מחברי הסיעה; או אם ההתפצלות מתרחשת בעת מיזוג עם סיעה אחרת. במקרים אחרים – ההתפצלות מוגדרת כפרישה, ועל הפורשים מוטלות עליהן סנקציות כבדות. בין היתר, אם לא התפטרו מהכנסת בסמוך למועד הפרישה, הם אינם רשאים לכהן בממשלה במהלך אותה קדנציה, אינם רשאים להתמודד בבחירות הבאות במסגרת רשימה המיוצגת בכנסת המכהנת, ואינם יכולים להקים סיעה חדשה או להצטרך לסיעה קיימת במהלך אותה קדנציה (ולכן הם גם עלולים לאבד את מקומם בוועדות ולא זוכים למימון הוצאות שוטפות). גם על התפלגות של למעלה משליש מחברי הסיעה מוטלת סנקציה מתונה: אם ההתפצלות מתבצעת בשנתיים הראשונות לאחר הבחירות, המתפצלים אינם זכאים למימון הוצאות שוטפות (אם כי לא מוטלות עליהן הסנקציות החמורות האחרות המוטלות על פורשים).בכנסת ה-23 נחקקה הוראת שעה המשעה את הסנקציה הזו על התפצלויות מסוימות בכנסת זו, וזאת במטרה להעניק מימון הוצאות שוטפות לסיעת "דרך ארץ", שהתפצלה מסיעת תל"ם (תיקון מס' 41 לחוק מימון מפלגות מ-2020).
   
   הנזק שבכללים אלה כפול: ראשית, הם מעודדים פוליטיקאים להקים מפלגות חדשות ולהמשיך לשמור עליהן במקום להצטרף למפלגות קיימות או להתאחד איתן – מתוך ידיעה שכך, במסגרת רשימה משותפת, יוכלו בעתיד ביתר קלות להתפצל; ושנית, הם מקלים על פיצולים במהלך הקדנציה.
   
   לכן, יש להטיל סנקציות על כל המתפצלים – גם על מי שמתפצל מסיעה משותפת לפי מפלגות קיימות. עם זאת, הטלת סנקציות כבדות כמו אלה המוטלות בישראל על פורשים אינה מקובלת בדמוקרטיות מבוססות,Kenneth Janda, "Laws against Party Switching, Defecting, or Floor-Crossing in National Parliaments." World Congress of the International Political Science Association, Santiago, Chile, 2009. והיא גם עלולה לפגוע בתפקוד הכנסת, משום שתחייב סיעות מסוכסכות ולא-מתפקדות להמשיך ולעבוד ביחד למשל כל הקדנציה. בהתאם לכך, כדאי "למתן" את הסנקציות. למשל, אפשר לקבוע שעל כל התפצלות יוטלו סנקציות קלות יותר, בהתאם למקובל בעולם:Council of Europe, "Post-Electoral Shifting in Members’ Political Affiliation and its Repercussions on the Composition of National Delegations," Parliamentary Assembly, Committee on Rules of Procedure, Immunities and Institutional Affairs, 2014. מניעת האפשרות להצטרף לסיעה קיימת או להקים סיעה חדשה, מניעת מימון מפלגות שוטף והגבלת האפשרות למלא תפקידים פרלמנטריים שונים, למשל בוועדות. לחלופין, אפשר לקבוע כי הסנקציות החמורות-יותר יוטלו רק על התפצלות המתבצעת בשנתיים הראשונות לכהונת הכנסת.

2. ביטול תוספת המימון המוענקת לכל מפלגה עצמאית בסיעה משותפת. מבחינת מימון מפלגות, כיום משתלם יותר לסיעה להיות סיעה משותפת, המורכבת מכמה מפלגות, מאשר סיעה המורכבת ממפלגה אחת. הסיבה היא אופן חישוב המימון השוטף המוענק למפלגות: כל מפלגה המיוצגת בכנסת באופן רשמי על ידי סיעה זכאית לקבל מימון הוצאות שוטפות חודשי, בגובה 6% מיחידת מימון לכל ח"כ + 6% מיחידת מימון אחת. יחידת המימון כיום (פברואר 2021) היא 1,388,600 ₪, ולפיכך 6% מיחידת מימון שווה 83,316 ₪. המימון מוענק למפלגה, ולא לסיעה. לכן, בסיעות המורכבות מכמה מפלגות, כל מפלגה תקבל את המימון בנפרד. כיוון שכל מפלגה זכאית לתוספת חודשית בסכום של 6% מיחידת מימון אחת (נוסף על 6% מיחידת מימון אחת עבור כל ח"כ), הרי שככל שיש יותר מפלגות בסיעה – היקף המימון השוטף של הסיעה כולה גדול יותר. במילים אחרות – כל מפלגה נוספת החברה בסיעה "שווה" תוספת חודשית של 83,316 ₪. לדוגמה, במהלך כהונת הכנסת ה-23 קיבלו 4 המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת, ביחד, מימון חודשי של כ-1.58 מיליון ₪; אם הן היו מתאחדות למפלגות אחת בלבד – הן היו מקבלות כ-1.33 מיליון ₪, פער של כ-250 אלף ₪ לחודש.
   
   כדי לבטל תמריץ זה, יש לקבוע שבסיעות משותפות, התוספת החודשית של 6% מיחידת מימון אחת תינתן פעם אחת בלבד, לסיעה כולה, ולא לכל מפלגה בסיעה. יצוין שכלל דומה נהוג בכל הנוגע למימון בחירות: שם מוענקת תוספת של יחידת מימון אחת לכל סיעה, ובחוק מצוין במפורש שבכל הנוגע לרשימה משותפת – תוספת זו תינתן פעם אחת בלבד לסיעה כולה.

3. יש לתמרץ מנהיגים פוליטיים להישאר במפלגות קיימות או להצטרף אליהן – ולא להקים מפלגות חדשות. הדרך לעשות זאת היא לשנות את שיטת הבחירות בישראל ולאמץ מרכיב אישי כמו שיטת "הפתק הפתוח למחצה" – המכונה גם פריימריז ביום הבחירות.
   במקום שיטת הבחירות הרשימתית הסגורה יש לאמץ שיטה אישית ופתוחה יותר, שתאפשר לבוחר להביע על גבי פתק ההצבעה של רשימה מסוימת את תמיכתו במועמדים ספציפיים. מועמד שקיבל מספר גבוה של קולות אישיים (שייקבע בחוק) "יוקפץ" במעלה הרשימה. שיטה כזו תסייע לרתום את הפוליטיקה האישית, המאפיינת את ישראל, לטובת המפלגה. פוליטיקאי בכיר כבר לא יהיה חייב להקים מפלגה משלו כדי להתבלט ולזכות לתמיכה אישית מצד הציבור; במקום זאת, הוא יוכל להתמודד במפלגה קיימת, להבליט את עצמו בקמפיין הבחירות, לזכות לקולות אישיים רבים ואף להתקדם במעלה הרשימה. יתר על כן, בניגוד לפריימריז, שבהם מועמדים נאבקים זה מול זה דרך קמפיינים שליליים הפוגעים בסופו של דבר במפלגה – בשיטה המוצעת כל מועמד שירצה לזכות בקולות אישיים יצטרך קודם לשכנע את הציבור להצביע למפלגה (ואף ייהנה מקולות שהביאו מועמדים אחרים למפלגה). מעבר לכך, שיטה זו גם תחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר, תתמרץ את המפלגות להציב רשימת מועמדים איכותית וייצוגית יותר ותגביר את השקיפות בבחירות. שיטות דומות מקובלות ברובן המכריע של הדמוקרטיות המפותחות הדומות לישראל (ב-18 מתוך 21 דמוקרטיות החברות ב-OECD).