השטחים, המדינה או אברהם אבינו

כיצד ניתן לטפל בדה לגיטימציה ותופעות החרם? פרופ' ידידיה שטרן על המחויבות שלנו כמדינת ישראל לשמירה על זכויות האדם, והפגנת רגישות לערכים הומניסטיים.

התמונה באדיבות Shutterstock

המאמר פורסם בידיעות אחרונות ב 8.6.2015

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כמוה כסרטן מלנומה: שומה מכוערת עם גבולות לא ברורים וצבעים מתחלפים. במבט ראשון סתם כתם קטן, במבט מעמיק – סכנה של ממש, תולדה של התרבות בלתי נשלטת של תאים מאיימים. ניתוח פלסטי – שימוש במילים לאומיות גבוהות, איום בחרם נגדי או "הסברה טובה" - לא מסלק את הסכנה; אדרבה, הוא מכסה עליה, מרדים את החושים מפני עוצמתה המתגברת.

אירועי פיפ"א ואורנג' העלו אל קדמת הבמה את מה שניכר זה מכבר בשדה האקדמי והתרבותי באירופה ובארה"ב. דברים שרק לפני עשור היו בלתי נתפסים, מתרחשים: יותר ממחצית הסטודנטים היהודים בארה"ב דיווחו על גילויי אנטישמיות כלפיהם בקמפוסים בשנת 2014; החרמה בכנסים ובשיפוט אקדמי והשתקה מאורגנת של פרופסורים ישראלים; הצהרות קיצוניות של ארגונים אקדמיים נגד ישראל ועוד ועוד.

אכן, האליטה האקדמית – ובראשה נשיאי האוניברסיטאות המעולות – מתנגדת לחרם, אבל ניכרים סדקים משמעותיים. כך, למשל, באוניברסיטת פרינסטון, פנינה יוקרתית באקדמיה האמריקנית בקרבת ניו-יורק היהודית, כעשירית מהפרופסורים הבכירים וקרוב למחצית מהסטודנטים חתמו על עצומה הקוראת לאוניברסיטה לנתק קשרים עם חברות עסקיות המסייעות לפעילות ישראלית בשטחים.

מהי סיבת התופעה – 67' או 48'? האם, כמו שהשמאל הישראלי רוצה להאמין, זו ההתנגדות להחזקתנו בשטחים? ואולי, כמו שהימין טוען, זו התנגדות למפעל הציוני כולו? ושמא, כמוצע בהגדה של פסח, זו פתולוגיה שמעבר לעובדות - שנאה שאינה תלויה בדבר כלפי היהודים שנמשכת מאז ימי אברהם אבינו, בבחינת "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"?

המחלוקת לגבי מקורות המחלה מקשה, כמובן, על דרכי הטיפול בה. אף על פי כן ניתן להציע תרופת עומק, שיתרונותיה עמנו בכל מקרה: על מדינת ישראל להיות מחויבת, יותר מכל אומה ולשון, לשמירה על זכויות האדם. רגישות לערכים הומניסטיים היא הדגל המרכזי שעלינו לשאת. יהודים עמדו תמיד בחזית המאבק למען זכויות האדם, הן בצד הרעיוני – מהחידוש המדהים של ספר בראשית שהאדם, כל אדם, נברא בצלם אלוקים ועד להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנוסחה על ידי היהודי רנה (שמואל) קאסן (קצין); והן בצד המעשי - מיהודים דרום אפריקניים ששלבו זרועות עם נלסון מנדלה ליהודים אמריקניים שצעדו לצד מרטין לותר קינג. ישראל של היום נתפסת בעולם כמי שאיננה ממשיכה דרך זו. כאן מקום תורפתנו.

כולנו – ימין כשמאל – חייבים לאמץ אל לבנו את זכויות האדם, כיהודים וכבני אדם. בנוסף ליתרון הענייני הגלום בכך, מהלך זה עשוי גם לשתק את המלנומה: ראשית, נחזק את מערכת החיסון הפנימית, שהיא הסולידאריות הישראלית. זו תושג כשהמחנות האידיאולוגיים לא יראו בזולת אויב, אלא אדם בעל דעות שונות שיש לשמור על כבודו. גם מי שרואה בשטחים נחלת אבות או שכפ"ץ בטחוני, יכול להיות איש זכויות אדם – יוכיח הנשיא ריבלין. מחויבות לזכויות אדם איננה קשורה לדעה פוליטית או לעמדה לאומית מסוימת. היא אמורה להיות משותפת לכולם.

שנית, נבנה מחדש את הסולידאריות עם יהדות התפוצות. הדור הצעיר שם, כבר איננו גאה בנו, כבעבר, והדבר בא לידי ביטוי בהקלשת התמיכה הכלכלית והפוליטית ואף בהתבוללות. עבור יהודי ליבראלי בחו"ל, ישראל, ואפילו היהדות כולה, אינן אטרקטיביות אם הן מפנות עורף למורשת זכויות האדם. אנחנו זקוקים ליהדות התפוצות והיא זקוקה לנו. הגשר ביננו הוא עמיות יהודית שבליבה מסורת של שמירה על זכויות אדם.

שלישית, כלפי העולם: מחויבות ישראלית לזכויות האדם תקשה מאד על אויבנו. שקרים ועלילות דם אולי לא ייעלמו, אבל יהיה קל יותר לחשוף אותם ולגבש חזית ישראלית, יהודית ובינלאומית נגדם. ודוק: אין בדברי הפנמה של צדקת ההתקפות עלינו, אלא קריאה לתיקון עצמי הנדרש לגופו. ישראל הומניסטית אין פירושה ישראל חלשה, אלא ישראל מחוזקת. בכך נממש את תפקידנו ההיסטורי - כדת לאום ותרבות - לתיקון עולם.

עוד בנושא

מדד השלום, מאי 2015: מה חושב הציבור הישראלי על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית?
קמפיין השנאה נגד הנשיא, עמיר פוקס