קנוניית תפירת התיקים לנבחרי ציבור
סקירת כמה מהזיכויים הבולטים משנות ה-90 המוזכרים כהוכחות ל"תפירת תיקים", הם למעשה ההיפך הגמור. הזיכוי אינו ראשית ראיה אפילו לתפירת תיק, והפרקליטות אינה קבלן של הרשעות, ואבוי לנו אם כל אישום היה מסתיים בהרשעה. תפקידו של בית המשפט לבחון אם האשמה הוכחה מעל לספק סביר, ואם לא- לזכות
Flash 90
בתקופה האחרונה גורמים שונים במערכת הפוליטית ומחוצה לה טוענים שקיימת "פרקליטות בתוך פרקליטות" אשר תופרת תיקים לנבחרי ציבור ממניעים פוליטיים. ההתקפות האלה התעצמו במיוחד מאז שהוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר בעצמו תקף את ראשי התביעה בטענה שכתב האישום נגדו "נתפר" ממניעים פוליטיים.
ברור שטענה מעין זו חמורה ומשתמעים ממנה מעשים פליליים, קרי נטען שפרקליטים עשו קנוניה זדונית ומודעת להגיש נגד נבחרי ציבור כתבי אישום גם כשלא הייתה לכך הצדקה, מתוך מניעים פוליטיים או כדי להאדיר את כוחה של התביעה ושל העומדים בראשה. לא רק שמדובר בהאשמות על מעשים פליליים, אלא שהטענות האלה גם עומדות בסתירה לאתוס שלפיו אמורה לפעול הפרקליטות. כפי שהסביר בית המשפט העליון, אל לו לפרקליט "לפעול למען השגתה של הרשעה 'בכל מחיר', אלא לחתור רק להרשעת האשם ולחשיפת האמת" (בג"ץ 6689/12). בהתאם לאתוס זה, מצופה מן הפרקליט התנהגות "שקופה, הגונה וישרת-דרך" (ע"א 4244/12).
האם הטענה הזו הגיונית ומבוססת? התשובה הקצרה היא לא. אין כל הגיון בטענה הזו, וכל הביסוס שלה נשען על רסיסי עובדות ועל שגיאות שבהן שגו פרקליטים במשך השנים, אשר מערכת המשפט עצמה תיקנה. כדי להבין עד כמה הדברים מופרכים, חשוב להבין כיצד בכלל מתקבלת החלטה להגיש כתב אישום נגד נבחר ציבור, ועקב כך, עד כמה בלתי מתקבלות על הדעת הטענות על קנוניה בהקשר זה.
כוחו של התובע במשפט פלילי הוא גדול. לעצם ההחלטה להגיש כתב אישום השלכות מרחיקות לכת, העשויות לעתים לחולל נזק חסר תקנה לחייו של אדם. משום כך, נחוצה בקרה על החלטות התביעה. בעוד שיש רגליים לטענה שנדרשים מנגנוני בקרה נוספים על התביעה מאלה הנהוגים כיום, הרי שהצורך בכך הוא בעיקר כדי למנוע שגיאות או כדי להבטיח שלא תיווצר להיטות יתר להגיש כתבי אישום. אבל המציאות היא שבתיקים המנוהלים נגד נבחרי ציבור כבר מונהגות בקרות מחמירות בהרבה בהשוואה לרוב התיקים שבהם עוסקת התביעה, אשר 90% מהם בכלל מנוהלים על ידי חטיבת התביעות במשטרה ולא על ידי הפרקליטות, ושבהם באמת חסרים מנגנוני בקרה.
מעשית, לעולם אין מדובר באמת באדם אחד בודד המחליט על הגשת כתב אישום נגד נבחר ציבור. גם כאשר החוק מעניק את הסמכות ליועץ המשפטי לממשלה (למשל כדי להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה או נגד חבר הכנסת), מבחינה מעשית אין זה אומר שבאמת רק אדם אחד עסק בתיק ללא כל בקרה אחרת. כאמור, במקרים כאלה נהוגים מנגנוני בקרה שלא תמיד נעשה בהם שימוש כאשר מדובר באדם מן הישוב.
- פתיחה בחקירה. ראשית, בפתיחה בחקירה חלים נהלים מחמירים המקשים לפתוח בחקירה נגד נבחרי ציבור בהשוואה ליתר הציבור. לפי נהלי המשטרה ולפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, כדי לפתוח בחקירות מסוימות נגד נבחרי ציבור נדרשים אישורים של בעלי תפקידים בכירים במשטרה ובפרקליטות (ראש אגף חקירות במשטרה והיועץ המשפטי לממשלה). אישורים אלה מחייבים לעתים שלב של בדיקה מקדימה האם ראוי לפתוח בחקירה, שאינם נהוגים בדרך כלל ביחס לאנשים מן הישוב. כל זאת, רק כדי שהמשטרה תוכל להתחיל בחקירה. הביקורת הנמתחת בהקשרים אלה היא דווקא ההפוכה לטענת 'תפירת התיקים', והיא שנבחרי הציבור נהנים מכך שהליך הבדיקה מוביל לא אחת לאי-פתיחה בחקירה, ולא שיש להיטות לפתוח בה (וראו החלטת היועמ"ש לאחרונה בפרשת מניות הפלדה של נתניהו).
- פרקליט מלווה. גם לאחר שנפתחה חקירה, סביר שמלווה את החקירה נגד נבחר הציבור פרקליט מפרקליטות מחוז, גורם שנעדר מרוב החקירות הרגילות. הפרקליט המלווה עשוי להוות גורם בקרה על החקירה המשטרתית תוך כדי החקירה.
- צורת ההחלטה בפרקליטות. כאשר מסתיימת החקירה, הפרקליטות מהווה גורם בקרה על החקירה המשטרתית, כאשר פרקליט מפרקליטות המחוז בוחן את חומר החקירה שאספה המשטרה ומחליט אם להעמיד את החשוד לדין. מעבר לכך, גם בפרקליטות עובר התיק מנגנוני החלטה של מספר גורמים נפרדים: החלטה של הפרקליט האחראי על התיק מפרקליטות המחוז, ובדרך כלל בתיקים של נבחרי ציבור, צוות פרקליטים; החלטה של בכירי הפרקליטות, ובראשם פרקליט המדינה; והחלטה של היועץ המשפטי לממשלה עם צוותיו. התביעה היא בעלת מבנה היררכי, וכל דרג שכזה למעשה מבקר את החלטת הדרגים שעברו על התיק לפניו. בנוסף, כל החלטה, של כל גורם וגורם, מתקבלת לאחר סדרה של דיונים, שבהם מועלות השגות, נשאלות שאלות, וניתנות תשובות. בתיקים מורכבים של אישי ציבור יכול מספר המשתתפים בהליכי גיבוש ההחלטה להגיע לעשרות. מה הטענה? שכל המשתתפים הרבים האלה הם שותפי סוד לקנוניה? או שמא הטענה היא שרק מקצתם שותפים לקנוניה, והשאר הם אידיוטים שימושיים? אין זו טענה סבירה.
- הליך השימוע. בטרם מתקבלת ההחלטה הסופית, נבחר הציבור החשוד בפלילים מקבל הזדמנות לשטוח את טענותיו בפני רשויות התביעה כדי לשכנע אותן להימנע מהגשת כתב אישום. החוק בישראל מאפשר לכל חשוד בעבירות חמורות ("פשעים"), למעט אם הוא עצור או במקרים חריגים אחרים כגון חשד לפשעים מסוימים של אלימות במשפחה, לשטוח את טענותיו בכתב בפני רשויות התביעה. בעוד שלפי החוק, רשויות התביעה רשאיות אך אינן חייבות לאפשר לחשוד זה להציג את טענותיו בעל-פה, במקרה של אישי ציבור הן בדרך כלל מסכימות לכך. השימוע אומץ בתיקון לחוק שנעשה בשנת 2000, ונכנס לתוקף מלא בשנת 2005. אבל עוד לפני שהוסדר הנושא בחוק, היו רשויות התביעה מקיימות באופן לא פורמלי הליכי שימוע לחשודים רבים בעבירות חמורות. גם באותם ימים, החשודים שזכו לשימוע היו, בין היתר, נבחרי הציבור.
- גורמי בקרה מחוץ לפרקליטות. לאחר החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד נבחר ציבור, חלים הליכי בקרה רבים המשפיעים מלכתחילה על החלטת הפרקליטות, אשר יודעת שבקרה זו בוא תבוא.
באשר לנבחרי ציבור, הם רשאים לבקש שהכנסת תעניק להם חסינות בפני העמדה לדין. הליך זה, שנערך בוועדת הכנסת ובמליאת הכנסת, עשוי לשמש כבקרה על ההחלטה להגיש כתב אישום, ובמיוחד ביחס לטענות של חוסר תום לב מצד התביעה, רדיפה פוליטית או אפליה. מעבר להליכי החסינות, הבקרה על הפרקליטות מופעלת בראש ובראשונה בהליך השיפוטי בבית המשפט. במסגרתו, בין היתר, צריכה התביעה לאפשר לנאשם לעיין בחומר החקירה שנאסף נגדו. על התביעה להגיש את כתב האישום רק כשיש ראיות מספיקות לכך שיהיה סיכוי סביר להרשעה, ובבית המשפט התביעה צריכה להוכיח את ההאשמות מעל לספק סביר. כלומר, חל על התביעה נטל כבד להוכחת התיק. תביעה המגישה "תיק תפור" נוטלת סיכון רב בכך שבית המשפט יגלה זאת במסגרת ההליך הקפדני החל בפלילים. גילוי כזה, אם יתרחש, כרוך במסקנות אישיות חמורות ביותר לגבי הנוגעים בדבר.
במסגרת ההליך המשפטי לנאשם גם עומדות טענות מקדמיות (כגון טענה שאין להשיב על האשמה, קרי שהתביעה לא הוכיחה את האשמה אפילו לכאורה, או טענה של הגנה מן הצדק, קרי טענה שהגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי נעשו באופן בלתי הוגן), שקבלתן על ידי בית המשפט מטילה צל מקצועי כבד על התובע שעמד מאחורי "התיק התפור". מעבר להליך השיפוטי ולבקרה השיפוטית שנעשית במסגרתו על ההחלטה להגיש את כתב האישום, יש גם מנגנוני בקרה נוספים על התביעה: נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות; הדין המשמעתי של שירות המדינה; והדין האתי של לשכת עורכי הדין.
הצגנו את מנגנוני הבקרה האלה לא כדי לומר שהם מספקים ושאין צורך באחרים. אין מערכת גדולה שאינה טועה, ואין לבלבל בין טעויות ובין רדיפה מכוונת. גם אין זה אומר שדי במנגנוני בקרה אלה כדי למנוע התפתחות של קונספציה מוטעית, שגיאות פרטניות, או להיטות יתר של פרקליט זה או אחר. יחד עם זאת, משמעות מנגנונים אלה היא שקיימת סבירות נמוכה שיתבצע ניסיון להוציא אל הפועל קנוניה זדונית מסוג זה שנטען לגביה ועוד יותר שקנוניה כזו לא תתגלה.
אדרבה, יתכן בין היתר שמחמת ריבוי מנגנוני הבקרה בעניינם של נבחרי ציבור או בגלל הקושי לייחס האשמות חמורות לנבחרי ציבור המייצגים את הציבור וזוכים לאהדה ממנו, בעבר ניתן היה לזהות בפרקליטות מגמה של הקלה עם נבחרי ציבור בהשוואה לחשודים מן הישוב. מגמה זו ניתן לזהות לדוגמה בהחלטות לא להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו בפרשת בר-און חברון (1997) ובפרשת עמדי, נגד צחי הנגבי בפרשת דרך צלחה (2001), ונגד אריאל שרון בפרשת האי היווני (2004) ובפרשת אננקס מחקרים (2005). בכל המקרים האלה, בחינת קבלת ההחלטות העלתה שרשויות התביעה הפעילו מבחנים ראייתיים שונים מהרגיל שהקלו עם נבחרי הציבור בשאלה אם להעמידם לדין.
האם זיכוי מוכיח שתופרים תיקים או בדיוק להיפך?
בדיקת מספר זיכויים משנות ה-90, המוזכרים לעתים כהוכחות ל"תפירת תיקים"
בניגוד למקרים של אי-העמדה לדין, ישנם גם מספר מקרים של העמדות לדין שהסתיימו בזיכויים מסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. בחרנו מספר מקרים מייצגים, אשר מוזכרים לעתים כהוכחות ל"תפירת תיקים". לפני שנתייחס בקצרה למקרים אלה חשוב להבהיר: עצם הזיכוי אינו ראשית ראיה אפילו לתפירת תיק. הפרקליטות אינה קבלן של הרשעות, ואבוי לנו אם כול אישום היה מסתיים בהרשעה. זה תפקידו של בית המשפט לבחון אם האשמה הוכחה מעל לספק סביר, ואם לא - לזכות. יש לזכור כי תפירת תיק היא עניין כה חמור שאם היה מתברר לבית המשפט בתיק מסוים כי בכך מדובר, ברור שבית המשפט היה נותן לכך ביטוי מפורש וברור בפסק הדין שלו. זיכוי כזה היה הופך להיות מהדהד. אף אחד מהמקרים האלה אינו כזה. גם אם היו שגיאות במערכת, או תפקוד בלתי יעיל של המערכת, אין לראות בזיכויים אלה "זיכויים מהדהדים" המצביעים על "תפירת תיקים", אלא להיפך - הוכחה בדבר קיומם של מנגנוני בקרה נגד הרשעות שווא. לפי חלק מהנאשמים והחשודים, הטענה היא שמדובר היה בניסיון לסכל את המינויים - מינוי לשר המשפטים (יעקב נאמן, ראובן ריבלין) או לשר המשטרה (קהלני, רפאל איתן). לכך יש לומר - לקראת בחירה למינוי במערכת אכיפת החוק, עלול לצוף מידע רגיש המחייב את רשויות אכיפת החוק לחקירה ולאישום. בכל התיקים אותם סקרנו להלן, לא עלה כי כתב האישום היה מופרך או חסר בסיס כשלעצמו. בכדי להוכיח טענות על נסיונות ל"סיכול" מינויים לא די להצביע על זיכויים, שהם כאמור, עניין אינהרנטי למשפט הפלילי. לכך יש להוסיף כי גם בהקשר של הטענה של תפירת תיקים לשם סיכול של מינוי, הסיכון שנוטלים על עצמם מי שמשתתפים בקנוניה כזו שמזימתם תיחשף ותביא להוקעתם הוא ניכר מאד.
עניינו של אביגדור קהלני (2001)
דומה כי החקירה והאישום בעניינו של אביגדור קהלני נזכרים בתור אחד הזיכויים ה"המהדהדים" ביותר מבין שורת הזיכויים המפורסמים המשמשים להוכחת הטענה כי הפרקליטות "תופרת" תיקים. התיק נזכר לעתים ככזה שהזיכוי בו היה כה מהדהד ולפיו קהלני לא היה צריך אפילו להשיב לאשמה וגם ערעור המדינה בעניין זה נדחה. כך למשל בכתבתו של ארז תדמור ב"מידה":
"השופט עודד אל-יגון קבע כי קהלני זכאי ושאינו צריך אפילו להשיב לאשמה - No case to answer - הכרעה שמשמעה שראיות התביעה לא מתקרבות אפילו להוכיח אשמה. הפרקליטות ערערה אך גם בהליך הערעור זוכה קהלני מכל אשמה".
ובכן, העובדות הן שאכן כך קבע השופט אל-יגון (שאף ביקר בחריפות את הפרקליטות). אך לעומת זאת, ערעור המדינה על הזיכוי באותו שלב, התקבל תוך אמירות חריפות של בית המשפט המחוזי כלפי השופט אליגון. בית המשפט המחוזי קבע בפירוש כי "שום דבר בכתב האישום, איננו מצביע על כך שהגשתו נבעה משיקולים שאינם ענייניים ואינם מתייחסים בדווקנות לחומר הראיות שהיה בפני התביעה, ובדיעבד היה בפני בית משפט קמא" (פסק דינה של השופטת ברלינר). לאחר מכן אכן, לאחר שהשיב לאשמה בדיון משפטי חוזר, זוכה קהלני מהעבירה בה הואשם, על ידי השופט רוזן. גם פסק דין זה בהחלט אינו מהווה זיכוי "מהדהד". הוא מקבל את הסבריו של הנאשם, אך לא נקבע בו שכתב האישום היה מופרך. יש לציין כי עובדות המקרה הוכחו - ובין השאר כי קהלני, בתור השר לביטחון פנים, אכן קיים מגעים עם הנאשם נמרודי והציג את בקשותיו בפני מפכ"ל המשטרה ואחרים (ולכן גם בית המשפט המחוזי ביטל את החלטתו של השופט אליגון). בית המשפט קיבל את טענותיו שעשה זאת כ"מסיח לפי תומו" ולכן לא הרשיעו בעבירות בהן הואשם.
עניינו של רובי ריבלין (2004)
מקרה שונה, שמאוזכר משום מה כמקרה דומה ל"זיכויים המהדהדים" הוא עניינו של רובי ריבלין. הוא נחשד בעבירות שחיתות שונות, שעלו בעיקר מהאזנות סתר שבוצעו לשיחות של איש העסקים דודי אפל (שהורשע לבסוף בעבירות שוחד בפרשות אחרות). ריבלין אכן היה מועמד למשרת שר המשפטים, ומועמדות זו נדחתה בשל החקירה נגדו. דא עקא, שלאחר החקירה המליצה המשטרה לסגור את הרוב המוחלט של התיקים והפרקליטות סגרה את התיק האחרון, בו המליצה המשטרה להגיש כתב אישום. מוזר שבתיק בו רשויות התביעה והמשטרה פעלו ההיפך ממה שנטען נגדן (לא הגישו כתב אישום מופרך, לא ניסו להשיג הרשעה בכל כוחם), גם הוא נכנס לשורת התיקים הנחשבים ל"שימוש לרעה" בכוח התביעה. אכן יש לקבול על הזמן הרב שלקח לסגור את התיקים, ואיש לא טוען שמערכת התביעה בישראל נמצאת על הצד היעיל של הסקאלה. אך בין כך ובין האשמות קונספירטיביות ב"חיסולים" ללא כל ראייה - הדרך ארוכה. ההיפך, זהו מקרה המדגים כיצד הביקורת הפנימית בין בשלב המלצות המשטרה ובין בשלב ההחלטה בפרקליטות, פועלת ויכולה למנוע אישומים מוגזמים, ובוודאי שאינה מאפשרת "תפירת תיקים".
עניינו של יעקב נאמן (1997)
עניינו של נאמן נזכר בכל רשימת "תפירת תיקים" המכבדת את עצמה. יש לזכור שתחילתו של התיק בעתירה שהגיש העיתונאי יואב יצחק כנגד מינוי של נאמן לשר משפטים בשל טענה על מעורבותו ב"פרשת דרעי". בתגובה לעתירה חתם נאמן על תצהיר ובו נטענו עובדות שונות, המכחישות את הנטען בעתירה. היועמ"ש בן יאיר הודיע כי אין מנוס אלא לפתוח בחקירה לבדיקת הדברים. לבסוף הוגש כתב אישום על תצהיר כוזב בשל טענת שקר שנטענה בתצהיר, וכן על מסירת עדות שקר בעניין דרעי. יש לציין שעובדות שהופיעו בתצהיר אכן היו בלתי נכונות. הגשת האישום כמעט התבקשה נוכח העובדה שעל פני הדברים קשה להניח שאיש ציבור כשר משפטים יחתום על תצהיר לבג"ץ מבלי שבדק כדבעי את נכונות האמור בו. בית המשפט האמין לטענתו של נאמן כי מדובר היה בטעות בתום לב בתצהיר והסתמך גם על כך שנאמן ביקש מיוזמתו במהלך החקירה לתקן את הטעות בתצהיר. על אף הזיכוי, בית המשפט לא ביקר את שיקול הדעת של הפרקליטות ולא ראה בכך תיק של מה בכך. גם בית המשפט ראה חלק מדבריו של נאמן כתמוהים, אך מצא לכל הבעיות והחשדות הסברים מניחים את הדעת. וכך ראוי: זהו תפקידו של בית המשפט - להאמין או שלא להאמין לגרסת הנאשם, ולזכות במקרים המתאימים. אפשר להתווכח האם מוצדק האיסור הפלילי על מתן תצהיר שקר (לדעתנו, הוא מוצדק) או האם נכון לדקדק עם אנשי ציבור שמוסרים בתצהיר פרטים שאינם אמת (לדעתנו, כך מתבקש). אולם, אין בכך כדי להשליך על "תפירת" תיק - שכן ברור שהעובדות הנוגעות למעשה הפלילי אותן טענה התביעה הוכחו. באשר ליסוד הנפשי - לאחר ששמע את עדותו של נאמן בדבר העדר מודעותו לאי נכונות התצהיר, והעריך אותה כמהימנה זיכה בית המשפט את נאמן על בסיס זה. אין לראות בכך זיכוי "מהדהד" שיש בו כדי לרמוז אפילו על "תפירת תיקים".
עניינו של רפאל איתן (1997)
בעניינו של איתן הוגש כתב אישום על עבירה של פגיעה בפרטיות. אדם שהיה בעל גישה למאגר מידע צבאי הוציא בניגוד לחוק פלט אודות אדם שהציע עצמו להיות מנכ"ל במפלגתו של איתן (צומת), והעביר אותו לאדם אחר שהעביר אותו לאיתן. בעקבות השימוש במידע, נדחתה מועמדותו של אותו אדם. לאחר ניתוח משפטי ארוך ומדוקדק של המקרה שהיה תקדימי, הגיע בית המשפט למסקנה שמי שאינו מנהל המאגר לא יכול להיות אחראי בפלילים. בית המשפט קיבל גם טענות הגנה שונות של הנאשם, לרבות טענת תום הלב.
אכן ניתן לטעון, בדיעבד, כי הזיכוי מוכיח שהאישום היה מוטעה. אבל לא עלתה מעולם שום ראיה או טענה ל"תפירת תיק" או לזדון כלשהו אצל התביעה. מדובר היה בתיק תקדימי, והתזה של התביעה המטילה אחריות פלילית על איתן לא התקבלה.
סיכום
יש לזכור כי זיכויים הם חלק מהמשפט הפלילי. אם כל זיכוי משמעו ש"נתפר תיק" אנו עלולים להטיל מורא כבד מדי על התביעה בבואה להגיש כתבי אישום. יש לזכור גם שישנה ביקורת רבה לפיה בתי המשפט מרשיעים במדינת ישראל באחוזים גבוהים מאד. אם בכל פעם שבתי משפט מזכים נבחר ציבור נראה בכך כתב אישום כנגד התביעה, אחוז ההרשעות של נבחרי הציבור יתקרב ל-100 שכן התביעה תגיש כתבי אישום רק כאשר האשמה ברורה ומובטחת. זהו מצב נדיר בתיקי שחיתות שלטונית, שאין בהם מתלונן, הראיות בהם הן לרוב נסיבתיות והמעורבים בהם הם אנשים מתוחכמים. זהו מצב לא טוב, שבו תיקים רבים - דווקא של נבחרי ציבור - ייסגרו, בניגוד לדין, אף שהיה להם סיכוי סביר להסתיים בהרשעה (שזהו המבחן המשפטי להגשת אישום). מבחינתם של עבריינים פוטנציאליים, מדיניות כזו תפגע קשות ביסוד ההרתעה, שכן יגדל הסיכוי של ביצוע מוצלח של עבירה, שאין מואשמים עליה ואין נענשים בגינה. ייפגעו גם השוויון בפני החוק ואמון הציבור בשלטון החוק.
יש לזכור גם כי שורת הזיכויים בהם דנו, אכן הביאה לשינוי מדיניות בתביעה, כך שתיקי שחיתות רבים נסגרו לאחר מכן (כאמור לעיל), משמע שהתביעה "הפנימה" את המסר ששלח לה בית המשפט, ואולי אף הפנימה אותו יותר מדי.