טוב למות בעד ארצנו?
דבקות במשימה וגם נכונות הקרבה עצמית הם ערכים מרכזיים עבור צבא. אם בצה"ל מזהים שחיקה באלה, ראוי שיבחנו את הדרכים להתמודדות עמה. אך ראוי גם שיוודאו שהדרך לכך אינה עוברת במסרים מסוכנים החותרים תחת ערכי רוח צה"ל. אחרת צה"ל אולי ינצח בקרב על תדמיתו הקטלנית, אבל יפסיד במלחמה על זהותו וערכיו
בצה"ל לא אהבו את הסרטון שבו נצפה בשבוע שעבר לוחם גדס"ר גולני כשאינו מגיב לבקבוק תבערה המושלך לעברו, בעוד האויב נמלט על דרכו. בחקירתו הסביר הלוחם שזיהה את החשוד ואף דרך לעברו את נשקו, אך צפה שליפת סכין ולא השלכת בקת"ב. לא צריך להיות מומחה נפש גדול כדי להבין שאין מדובר בחוסר הבנה של הוראות הפתיחה באש, כפי שהעיד בבירור החייל, או בכשל ערכי. מדובר אפוא בתגובה אנושית של בלבול או הלם. לא בדיוק ההתנהגות המועדפת על מפקדי הצבא מלוחם חוד, אך לא משהו המצדיק הקפצה רבתי.
ובכל זאת, 24 שעות אחרי פרסום הסרטון שיגר תא"ל עפר וינטר הודעה למפקדים ובו כתב בין היתר: "הלוחם אינו חותר למגע. זהו אינו אירוע ראשון מסוג זה שקורה לנו כצבא".
וינטר לא היה היחידי שהוטרד משראו עיניו. גם הרמטכ"ל אביב כוכבי התייחס לאירוע והבהיר: "כל חייל הניצב נוכח פני אויב, בשגרה או במלחמה, חייב לפעול במהירות ובחדות, לחתור למגע ולסכל כל איום".
על דברים אלה הוסיף אל"מ ברק חירם, מפקד חטיבת גולני שמיהר להוציא איגרת לחייליו, ובה הדגיש את ערך "הריגת האויב" והסביר את ההחלטה להדיח את החייל מתפקידו.
כצפוי, גם הרשתות החברתיות געשו סביב הפצת הסרטון. שם שלפו את הציטוט האלמותי של שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט על פחד החיילים מהפצ"ר, והאשימו את הוראות הפתיחה באש המתרפסות והמבולבלות במחדל. כך, למשל, צייץ ח"כ בצלאל סמוטריץ' בחשבון הטוויטר שלו: "הסיפור הזה פשוט מטורף. לוחם בגדס"ר גולני חושש לירות במחבל שמצית וזורק עליו בקת"ב מטווח אפס. אבל הלוחם הזה לא אשם. מי שאשם זו מערכת המשפט במדינת ישראל שמתנהגת כמו בסדום. מי שמעמיד לדין את אריה שיף באשמת רצח שלא יתפלא כשלוחמים מפחדים לירות במחבלים".
קשה להתווכח. קיפאון של לוחם בעיצומו של אירוע ביטחוני הוא אירוע שסביר שיטריד את מפקדי הצבא. הצבא צריך לוחמים החותרים למגע, ופועלים על פי הוראות הפתיחה באש. גם הפגיעה באגו הלאומי מובנית במציאות שבה הפצתו של סרטון כזה מתפרשת מיידית כפגיעה אנושה בכושר ההרתעה של הצבא החזק (והמוסרי) במזרח התיכון.
אך צריך לומר ביושר - לא חוסר מקצועיותו של החייל היא שמטרידה את צמרת צה"ל או הצורך לחדד את הנהלים. אילו היו מוטרדים בכירי קציני הצבא מאי קיומם של הוראות הפתיחה באש או מתקלות בשעת קרב, היו משמיעים את אי שביעות רצונם – כך יש לקוות – גם סמוך לאירועים בהם דווקא מיהרו חיילים לסחוט את נשקם, גם מול חפים מפשע שלא היוו סכנה. אך איש לא הזדעק שם בשדרת הפיקוד הבכירה כאשר פלסטיני נורה בטעות בשעה שעצר להחליף גלגל ברכבו, ופלסטיני נוסף נורה כאשר עצר לסייע לו. לא שוגרו איגרות הבהרה והרמטכ"ל לא נשא דברי תוכחה על כי לא זו ההתנהגות המצופה מחיילינו. איש לא שאל "מה קרה לנו?". אכן, המחיר של סרטון ובו חייל קופא אל מול אויב, קיים. אבל גם הרוגים פלסטינים חפים מפשע הם סוג של מחיר. הפער בין התגובות בצבא לשני האירועים מקומם, אבל הוא גם חושף אמת עמוקה אחרת.
התגובה הכמעט היסטרית שיצאה ממפקדי בצבא מעידה על חשש עמוק יותר ממה שנתפס על ידי רבים מהם ככרסום בערך הדבקות במשימה ומהעובדה שהנוער של היום אולי אוהב מאוד את המולדת, אבל קצת פחות ממהר להתנדב למות למענה. או כך לפחות נדמה. העובדה שמקרה החייל שלא ירה אינו חוסה בצל תופעה זו אם אמנם קיימת, לא היתה רלוונטית. בצבא מיהרו להיתלות באירוע ולהלביש עליו את הצורך להבהיר – לא לגמרי ברור למי – שצה"ל היה ועודו צבא קטלני החותר למגע ומשמיד את אויביו, שהריגתם, כך מסתבר – היא לא פחות מערך. ואף מילה על הדרישה לגיבוי חיילים שטעו בשעת קרב. לא במקרה בתגובה חריגה בנוף, הוציא אלוף פיקוד מרכז האלוף תמיר ידעי, הודעה לפקודיו ובו הזהיר לבל יהפכו את החייל לשעיר לעזאזל. הוא יודע היטב על מה הוא מדבר.
דבקות במשימה וגם נכונות הקרבה עצמית הם ערכים מרכזיים עבור צבא. אם בצה"ל מזהים שחיקה באלה, ראוי שיבחנו את הדרכים להתמודדות עמה. אך ראוי גם שיוודאו שהדרך לכך אינה עוברת במסרים מסוכנים החותרים תחת ערכי רוח צה"ל. אחרת צה"ל אולי ינצח בקרב על תדמיתו הקטלנית, אבל יפסיד במלחמה על זהותו וערכיו.