המחיר גבוה, אך החרדים מוכנים לשלם אותו

משבר הקורונה מחדד וממחיש את הבחירות הערכיות של הקהילה החרדית. הוא גם ממחיש כי כשחיי הישראלים שלובים באלו של החרדים, לא ניתן לקיים את ישראל לצד אוטונומיה חרדית שחיה מאחורי חומותיה המתגבהות. ללא נשיאה משותפת בנטל הבריאותי עכשיו, והכלכלי־ביטחוני־חברתי אחרי הקורונה, לא ייכונו כאן חיים נורמליים

Flash 90

השבועיים האחרונים והשבועות שעוד צפויים לנו הם דרמטיים, אפשר להניח שמכוננים, בהיסטוריה של מדינת ישראל. נתוני התחלואה והתמותה הם מהקשים בעולם, ויש סכנה מיידית לקריסת שגרת הטיפול במערכת הבריאות. הסגר הנוסף והמחמיר חונק את המשק ומאיים להותיר אחריו חורבן כלכלי למאות אלפי משקי בית. אחרי שישה חודשי קורונה, ברור לקברניטי המדינה וגם לאחרון האזרחים שהדרך היחידה לצמצם את פגיעת הנגיף, בריאותית וכלכלית, היא באמצעות ציות לסגר ולעקרונות הריחוק החברתי.

ישראל היא מזמן מדינה אדומה בוהקת, אבל בתוכה, קהילה אחת מובחנת בולטת באופן משמעותי בשיעורי התחלואה בה - הקהילה החרדית. הערים החרדיות הגדולות צבועות אדום כבר שבועות, וכך גם ערים שבהן משקל הקהילה החרדית גדול. שיעור החרדים מבין כלל החולים הוא 34%(!), שיעור הבדיקות החיוביות בריכוזים חרדיים גדול פי שלושה מזה של כלל האוכלוסייה. שיעור החרדים בקרב החולים במצב קשה גדול וגם התמותה בקרבם עולה, ואלו אינם גדולים הרבה יותר רק בגלל שהחברה החרדית צעירה מאוד.

המראות והדיווחים על התנהלות קהילות גדולות ומרכזיות בחברה החרדית (וחשוב להדגיש, לא כל הקהילה החרדית ולא כל בני הקהילות הללו) מעוררים תסכול וחוסר הבנה. למרות שברור כבר שבועות ששיעורי התחלואה בקהילה החרדית גבוהים מאוד, הימים הנוראים עברו על חרדים רבים כבכל שנה.

למרות הסגר הכמעט מלא בראש השנה והסגר המלא ביום הכיפורים, הישיבות למדו והתפללו תוך הקפדה חלקית על מתווה הקפסולות. בחצרות החסידיות הגדולות התקיימו התפילות כבכל שנה, כשאלפי אנשים מצטופפים בהיכל אחד, חלק ניכר מהם ללא מסיכות, וכך גם בבתי כנסת רבים אחרים. גם בשבוע הקרוב אנו צפויים לחגיגות המוניות של "שמחת בית השואבה". 

נכון, היו גם מפגינים בבלפור, חילונים בחוף הים וערבים שחגגו בחתונות בניגוד להנחיות. אבל יש הבדל גדול בין הקבוצות. בעוד ההפרות האחרות מוגבלות בהיקפן ונובעות ברובן מהחלטה אישית של המפירים, ההפרות בקהילות חרדיות מרכזיות היו ממוסדות, מובלות על ידי הנהגותיהן, ובחלק מהמקרים מתריסות מול הנחיות הממשלה והוראות החוק. 

התנהלות הקהילות החרדיות הללו, מעבר להיותה חמורה ופוגענית כלפי כלל הישראלים, מתמיהה מאוד. האם האדמו"רים מבעלז, ויז'ניץ, גור או מנהיגי הפלג הירושלמי ורבנים רבים אחרים לא חסים על חיי חסידיהם ותלמידיהם? האם הם לא מבינים כי ישראל בכללה לא תוכל לצאת מתוך הסגר והמצוקה אם הם לא יישאו בעול הבריאותי המשותף? 

החברה החרדית מונה כמיליון ומאה אלף איש. היא מגוונת מאוד ויש שונות רבה בין זרמיה המרכזיים, החרדים־ליטאים, החרדים־חסידים והחרדים הספרדים, ובין מגוון הקהילות המכוננות את הזרמים הללו. חלק קטן מן החרדים משולבים היטב בחברה הישראלית וזהותם כפולה. קבוצה נוספת מזדהה עם מדינת ישראל וקשייה, ויש להניח שאינה חלק מההתנהלות החמורה הזו.

אבל רוב החרדים, כ-60%, רואים את עצמם כבעלי זהות חרדית כמעט בלעדית, ואת הישראליות שלהם כמו גם את החיים במדינת ישראל, כמשניים ואפילו כמאיימים על הזהות החרדית. כדי להבין את ההתנהלות החרדית לנוכח משבר הקורונה, צריך להבין את האופן שבו רואים החרדים האלה את החיים במדינה גם בעיתות שגרה. 

בעוד רוב הישראלים בוחרים לחיות במדינת ישראל וזהותם המרכזית ישראלית, עבור חלק ניכר מן החרדים, החיים במדינת ישראל הם עניין אקראי ותועלתני. ברור שעבור רבים מהמנהיגים החרדיים בני הדור הנוכחי, החיים במדינת ישראל הם בחירה של נוחות ואינרציה. מדינת ישראל היהודית הציונית מעניינת אותם כגורם אינסטרומנטלי שמשרת את הדבר שהוא בעיניהם חזות הכל: שימור אורח החיים החרדי. 

מבחינתם, לו ישתנו התנאים ואורח החיים שלהם יאוים, הם ישקלו להעתיק את קהילותיהם לכל מדינה אחרת שתיאות לארחם או יצטרפו אל בני הקהילות התאומות בארה"ב. נכונותם לוותר על הערכים שהם מאמינים בהם, כדי לשאת יחד את הנטל הציבורי הישראלי ולאפשר את קיומה של מדינת ישראל - קטנה.

הדבקות המוחלטת בערכים ובמסורת, וההתנכרות לכל מה שיכול לכרסם באלו, לגרום למי מבני הקהילה לנטוש אותה, או לפורר את החומות - טוטאלית. כך בהקשרים כלכליים, ובהקשרים של חיי אדם. בעיניהם, אורח החיים החרדי הוא דרך חיים, אבל גם מה שלפעמים צריך "למסור את הנפש", למות למענו.

כך בשגרה וכך גם לנוכח הקורונה. הרבנים והאדמו"רים שמובילים את חסידיהם להדבקה המונית, שעבור כמה מהם משמעה מוות, לא טיפשים. הם גם לא מתאבדים. הם בוחרים בחירה ערכית מושכלת. בסולם הערכי שעל פיו הם מובילים את קהילותיהם, דבקות במנהגים ובאורח החיים החרדי עומדת גבוה בראש. לימוד התורה בבתי המדרש, לימוד כסדרו בתלמודי התורה לילדים, תפילות החגים, הטישים, אירועי שמחת בית השואבה וכן הלאה הם תכלית ותמצית הקיום. בלעדיהם אין חיים. המחיר שישלמו חסידים בחייהם על כך, ראוי בעיניהם. המחיר שישלמו אזרחי ישראל כולם מטריד אותם פחות. האחריות המיידית שלהם כמו גם של בני קהילתם היא בראש ובראשונה לשימור מסורת הדורות, ולמזעור הסיכון ולנטישתה. האחריות כלפי מי שמחוץ לחצרם ובוודאי לכלל אזרחי המדינה, מוגבלת. 

לנוכח ההתנהלות החמורה של רבים בקהילה החרדית - מנהיגי המדינה ורשויות האכיפה נרפים. במקום לאכוף את החוק כלפי האדמו"ר מוויז'ניץ שהוביל ביום הכיפורים תפילה של אלפים, הוא זכה לטלפון מרה"מ, שבו, כך דווח, הוא הסביר לרה"מ שהסיכון הבריאותי פחות משמעותי בעיניו אל מול הסיכון הרוחני לחסידיו. למרות שהפרות המוניות של ההנחיות נעשו באופן ממוסד ובריש גלי, שום בית כנסת לא נסגר ביום הכיפורים, והמשטרה הסתפקה במעצר ראווה של כמה בני הפלג הירושלמי, יותר כמס שפתיים.

היחסים בין החברה הישראלית לקהילה החרדית חריפים גם בימים כתיקונם. ככל שהקהילה הזו גדלה וצוברת כוח פוליטי, ברור לישראלים רבים כי אם המגמות הנוכחיות של גידול דרמטי מחד, ונכונות קטנה לשאת בנטל המדינה מאידך, יימשכו - המדינה עוד תקרוס תחת הנטל.

משבר הקורונה מחדד את הדברים וממחיש את הבחירות הערכיות של הקהילה החרדית. הוא גם ממחיש כי כשחיי הישראלים שלובים באלו של החרדים, לא ניתן לקיים את ישראל לצד אוטונומיה חרדית שחיה מאחורי חומותיה המתגבהות. ללא נשיאה משותפת בנטל הבריאותי עכשיו, והכלכלי־ביטחוני־חברתי אחרי הקורונה, לא ייכונו כאן חיים נורמליים.

פורסם לראשונה בישראל היום.