לקחי העבר יכולים לסייע במאבק בקורונה
ממשלת האחדות הנוכחית מתפקדת בפועל כממשלת מעבר משותקת ונטולת סמכויות שנמנעת מקבלת החלטות - אבל זה לא חייב להיות ככה. ההיסטוריה של מדינת ישראל מספרת סיפור אחר אודות היכולת שלנו להתלכד ברגעי משבר ולקבל את ההכרעות וההחלטות הנכונות
Flash 90
מסקר שנערך לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי ככל שמתארך המשבר, שיעור נותני האמון בראש הממשלה נתניהו, בהקשר של טיפולו במשבר הקורונה, יורד בחדות. כך, 57% מהציבור נתן אמון ברה"מ בתחילת אפריל. כיום שיעור זה עומד על 27% בלבד. במקביל, החשש מפני הידבקות בקורונה מאמיר ל-72%, וכ-60% מודאגים ממצבם הכלכלי. מגמות דומות מתקבלות כאשר בוחנים את מידת האמון הציבורי בממשלה או במוסדות הציבוריים השונים שאמורים לנהל את המשבר.
האם מדובר בהתפתחות בלתי נמנעת על רקע משבר של אחת לדור? האם ציפיות הציבור מהממשלה מוגזמות, וכל מי שהיה בתפקיד היה משלם מחיר דומה במונחים של תמיכה ציבורית?
התבוננות בשיעורי האמון הציבורי במדינות אחרות המתמודדות עם אותו המשבר, מלמד כי קריסה באמון בהנהגה איננה תוצאה הכרחית, וודאי שאיננה מהווה התוצאה היחידה האפשרית במשבר נדיר ועמוק מסוג זה. למשל, באוסטרליה, קנדה וגרמניה, שיעורי שביעות הרצון מהמנהיגות הפוליטית נסקו מעלה מאז תחילת המשבר.
לא רק מנהיגים בארצות מפותחות אחרות יכולים להוות עבורנו דוגמה והשראה למנהיגות אפקטיבית בזמן משבר. ההיסטוריה של מדינת ישראל מספרת סיפור אחר אודות היכולת שלנו להתלכד ברגעי משבר ולקבל את ההכרעות וההחלטות הנכונות. מעבר להירתמות וליכולת האלתור, ההקרבה והתעוזה שהתגלו בזמן משברים ביטחוניים - המשבר הכלכלי העמוק שהצלחנו לבלום בשנת 1985 מספק את הדוגמה הטובה ביותר והרלוונטית למצב הנוכחי. מדינת ישראל, שהייתה שסועה ומסוכסכת, שקעה בבוץ הלבנוני, נקלעה לסחרור של היפר-אינפלציה ולתיקו פוליטי שיכול היה להוביל לדרך ללא מוצא. ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה בשעתו על בסיס הסכם רוטציה, הובילה לנסיגה מחלקים בלבנון, גיבשה ויישמה את תכנית הייצוב הכלכלי. כך ששיתוק וקיפאון בעת משבר אינם תו ההיכר של ה-DNA הציבורי שלנו.
אפשר ללמוד ולשחזר שלושה לקחים מאופן ניהול המשבר הקשה באמצע שנות ה-80 בישראל. הלקח הראשון נוגע להתנהלות המערכת הפוליטית. ממשלה רחבה אמורה ליהנות מיציבות וכושר הכרעה, בייחוד אל מול משבר כלכלי גדול. שכן, הנושאים הכלכליים פחות טעונים פוליטית במובנים הקלאסיים של דפוסי השתייכות שבטיים לימין, מרכז ושמאל ולכן קל יותר לגשר על שסעים חברתיים ופוליטיים. בנוסף, ציבור הבוחרים מגלה נכונות רבה יותר לתמוך בפשרות פוליטיות הנתפסות כהוגנות במצבים משבריים.
הלקח השני נוגע לנחישות בביצוע שורת צעדים לטיפול בצרכים המיידים. לשם כך נדרשת מנהיגות אחראית ונחושה שתגבש ותיישם שורת מהלכים וצעדים דרמטיים. במובן מסוים, ממש כמו טיפול בחולה בטיפול נמרץ להצלת חייו. כך נעשה ע"י ממשלת שמיר-פרס. "עסקת החבילה" שנחתמה בזמנו בין ראשי המשק (הממשלה, ארגוני המעסיקים וההסתדרות) הוציאה לפועל שורה של צעדים נחושים שגובשו על ידי המומחים המנוסים והמוערכים ביותר במדינה. עדות להצלחה ניתנה מאוחר יותר, כאשר המודל שפותח בארץ להתמודדות עם מצבים היפר-אינפלציוניים נלמד ויושם במקומות אחרים בעולם.
הלקח השלישי, והחשוב מכולם, הוא שיש לראות במשבר הזדמנות לייזום שינויי יסוד בכלכלה ובמשק כדי לאפשר הישגים בטווח הארוך. ואכן, על מנת להבטיח שהמשבר לא יחזור על עצמו וכדי לאפשר למשק הישראלי לעלות על מתווה של התאוששות וצמיחה ארוכת טווח, גובשה ויושמה שורה של שינויים מבניים ששמו את המשק על נתיב של צמיחה ושגשוג שאנו נהנים מפירותיו עד היום. השינויים המבניים שגובשו לאחר המשבר הכלכלי של שנות ה-80 כללו את חיזוק הדרג המקצועי באוצר, בדגש על אגף התקציבים, כדי להבטיח שממשלות ישראל יתנהלו באחריות פיסקאלית. בנוסף, הובטחה העצמאות של בנק ישראל בגיבוש המדיניות המוניטרית. במילים אחרות, נלקחה מהממשלה היכולת להדפיס כסף ללא הגבלה. במקביל החל תהליך של התייעלות והגדלת הפריון, שהתבסס על פתיחת ענפי מסחר, תעשייה ושירותים לתחרות מהארץ ומחו"ל.
האם הצלחנו ליישם את שלושת הלקחים מהניהול המוצלח של משבר ההיפר-אינפלציה באמצע שנות ה-80? התשובה לכך היא שלילית.
ממשלת האחדות הנוכחית בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש הממשלה החליפי בני גנץ, מתפקדת בפועל כממשלת מעבר משותקת ונטולת סמכויות. הקיפאון הכמעט מוחלט בתפקוד הממשלה בא לידי ביטוי במישורים רבים. הממשלה ממעטת להתכנס ולקבל החלטות, וועדת השרים לחקיקה, צינור החקיקה המרכזי של הממשלה, משותק בהיעדר יכולת להגיע להסכמות. המשמעות היא שגם הכנסת, בית המחוקקים הישראלי, מבצעת רק באופן חלקי ומוגבל את אחד התפקידים המרכזיים שלה.
הממשלה הנוכחית גם לא מאשרת מינויים של בעלי תפקידים בכירים. רשימת בעלי התפקידים שטרם מונו ארוכה וכוללת את מפכ"ל המשטרה, ראש השב"ס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ראש אגף התקציבים, החשב הכללי במשרד האוצר ופרקליט המדינה. אנו מצויים במצב חסר תקדים בו הממשלה הנבחרת גוזרת על עצמה מעמד של מעין ממשלת מעבר כאשר בפועל שרים בממשלה נמנעים מהפעלת סמכות וחובה שלטונית יסודית שמסורה בידיהם. היעדר האיוש של משרות בכירות, כמו פרקליט המדינה או מפכ"ל המשטרה (שרק השבוע התבשרנו על הארכת המינוי של ממלא מקומו בחצי שנה נוספת), מהווה עד כדי הימנעות בלתי חוקית מהפעלת סמכות שלטונית המסורה בידי חברים בממשלה.
הדוגמאות הללו, בנוסף לדוגמה האישית השלילית של חלק מהמנהגים שבוחרים להימנע מציות למגבלות שהם עצמם הטילו, מעידות שלא מתקיימת הירתמות בסגנון “rally around the flag" שמאפיינות תקופות של משבר לאומי במדינות רבות. להיפך - נכון לעכשיו, מדובר בממשלה נטולת כושר תפקוד שנמנעת מקבלת החלטות, אפילו אם הן טריוויאליות ומתבקשות. לא כל שכן, החלטות משמעותיות שמאפשרות התמודדות עם המגיפה.
הצעדים המידיים שאומצו על ידי הממשלה, ביניהם הסגרים והסיוע הכלכלי לענפים השונים, לא דומים בשום צורה למהלכים הנחרצים והכוללים שאפיינו את עסקת החבילה באמצע שנות ה-80.
העובדה שלא גובש תקציב מדינה לשנת 2020, ושהמדינה ממשיכה להתנהל בהתאם לחוק תקציב שאושר לפני כשנתיים וחצי, מוכיחה היעדר מוחלט של יכולת להתמודד באופן מתואם, מחושב ומסונכרן עם משבר בהיקף כזה. במקום "עסקת חבילה" שמגובה בתקציב מדינה מאושר ומעודכן, אנחנו עדים לרצף אינסופי של אלתורים, "קופסאות" ו"רמזורים" שנדחים, נשחקים ולאחר מכן מבוטלים תוך כדי שינוי בלתי פוסק במדיניות.
גרוע מכך, כל הדיווחים מעידים על כך שעדיין לא ניתן האישור לביצוע עבודת המטה ולהעברת התקציב לשנת 2021. בשנה רגילה, שאיננה שנת משבר, בשלב הזה התקציב לשנה הבאה היה מצוי בדיונים מתקדמים בממשלה לקראת העברתו לאישור בוועדות ובמליאת הכנסת. כלומר, בהחלטה להימנע מגיבוש תקציב מדינה בשנה של משבר כה עמוק, הממשלה למעשה נוהגת בעצמה כאילו היא ממשלת מעבר נטולת סמכויות ונטולת מוטיבציה לדון ולאשר את התקציב, שהוא כלי המדיניות העיקרי שמאפשר לממשלה לקבוע סדרי עדיפויות ולהקצות משאבים, ודאי בזמן משבר כה קשה.
באשר להזדמנות לאימוץ שינויים יסודיים בממשל ובמשק שמטרתם להכין את כולנו לעידן של צמיחה כלכלית מחודשת וניצול ההזדמנויות שייווצרו בעידן "שאחרי הקורונה"- המשבר לא מנוצל על ידי מקבלי ההחלטות בממשלה על מנת לשים את המשק והחברה על מתווה של צמיחה להתמודדות עם בעיות היסוד בשירות הציבורי ובמשק.
מבחן התפקוד וההתנהגות של הממשלה מלמד אותנו שמדובר בפועל בסוג של ממשלת מעבר, וזאת, למרות שבאופן פורמאלי נתונות לה מלוא הסמכויות של ממשלה מתפקדת. המאפיין המרכזי של פוליטיקאים בממשלת מעבר הוא שהם ממוקדים לחלוטין בקידום האינטרסים של הטווח הקצר.
באופן די מובן, הם ממוקדים אך ורק בהישרדותם הפוליטית ומכפיפים את קבלת ההחלטות שלהם לשיקולים של פופולריות מפלגתית ואישית אל מול קהלי היעד שלהם. זו הסיבה שלממשלת מעבר ישנן סמכויות מוגבלות בלבד בניהול ענייני המדינה. במצב כזה, יהיה תמים לצפות שהממשלה תנצל את המשבר על מנת ליזום וליישם שינויי עומק שהם כל כך נדרשים בשירות הציבורי ובמשק.
בתאגידים הגדולים בעולם ובכל רחבי הסקטור העסקי, מיטב המומחים עסוקים בתכנון אסטרטגי נמרץ ויסודי. הם מבינים שכמה מהנחות היסוד הכלכליות והגלובליות השתנו, ושהעולם של "אחרי הקורונה" כבר כאן. שוק ההון כבר מביע אמון במי שמתאים עצמו לעולם החדש וגובה מחירים מאלה שנותרים מקובעים בעולם הישן.
ומה שנכון לגבי הסקטור הפרטי, אמור להיות נכון שבעתיים לגבי הסקטור הציבורי בישראל. המציאות החדשה פותחת הזדמנות אדירה לשינויים ארוכי טווח בחמישה תחומים:
הראשון: ייזום רפורמות מבניות במערכות החינוך, הרווחה והבריאות.
השני: נוצרה הזדמנות נדירה, אולי בלתי חוזרת, להגיע עם ההסתדרות להסכמות רחבות בדבר שינויים בניהול, קליטה וקידום של כוח האדם בשירות הציבורי, כולל טיפול הוגן בסוגיית הפנסיות התקציביות.
השלישי: השקעות מתוכננות של מאות מיליארדים בתשתיות, בעדיפות תשתיות ירוקות, צריכות לקבל עדיפות. תעשיות שלמות הולכות לקבל תנופה, ואנחנו עשויים להיות בין הראשונים שייהנו ויפיקו תועלת מהצמיחה העתידית הזאת.
הרביעי: על מנת לאפשר את מיצוי הפוטנציאל של המשק, נצטרך להכין את כוח העבודה המגוון שלנו לתפקוד מיטבי באמצעות מגוון של כלי מדיניות, כמו הכשרות מקצועיות ותמריצים כלכליים ורגולטוריים. הגיעה העת להגדיל את הפריון ולאפשר לאוכלוסיות חדשות ליהנות מפירות הצמיחה הכלכלית.
החמישי: ממשלת אחדות רחבה שממוקדת בקידום האינטרס ארוך הטווח, יכולה גם לשנות את שיטת הבחירות כך שנחזיר את היציבות וכושר ההכרעה למערכת הפוליטית, ואת היכולת לתכנן לטווח הארוך מתוך רצון לקדם את האינטרס הציבורי והציוני הרחב.
המשותף לכל ההצעות שעלו כאן הוא שהן אינן מתויגות ומשויכות באופן אוטומטי לצד כלשהו בוויכוח המשתק בין ימין מרכז ושמאל.
כדי ששנת 2020 תהפוך להיות 1985 של הדור הזה, נצטרך להפיק וליישם את הלקחים הנכונים מאופן ההתנהלות בזמן המשבר הקשה אי אז באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. המציאות הנוכחית יכלה להיות שונה לחלוטין. מעבר לתרומה המהותית לעתיד החברה והכלכלה, להערכתי, התנהלות כזאת הייתה גם זוכה לאמון הציבור ושיתוף פעולה עם הכרעות הדרג הנבחר- למרות שהמציאות הזו רחוקה כל כך מהיום-יום של כולנו, תסריט כזה הוא בהחלט אפשרי.
פורסם לראשונה בדה מרקר.