מפוליטיקה למלחמת דת
בשנים האחרונות וביתר שאת בצל משבר הקורונה, הפוליטיקה הישראלית הפכה לפוליטיקה דתית, ובמקום לנהל מאבקים פוליטיים על תיקון המציאות, אנחנו מתדרדרים במהירות למלחמות קודש חורכות כל
Flash 90
בתקופה האחרונה אנחנו עדים לתופעה משונה. עמדות פוליטיות, תפיסות עולם אידיאולוגיות, תמיכה בראש הממשלה או התנגדות לו, כולן עברו המרה והפכו לאמונות דתיות. למפלגות החרדיות הוותיקות נוספו חרדים חדשים. חלקם חרדים לחילוניותם, אחרים חרדים לשנאתם לנתניהו, ואחרים לאמונתם שהקורונה 'שפעת עם יחסי ציבור טובים'. בהתאם, הוויכוח הפוליטי בישראל לובש אופי של מלחמת דת. לדת יש היבטים חיוביים, אבל מלחמות דת, הן תמיד מלחמות עקובות מדם. אם המאבקים בחברה הישראלית ילבשו אופי של מלחמת דת, הסיכוי להיתדרדרות יגדל, והאפשרות לאיחוי השברים תקטן. ערכים ותפיסת עולם פוליטית מרכזיים לכל אדם וקבוצה. הפיכת כל ויכוח פוליטי למלחמת דת, מיותרת ומסוכנת.
השוני המרכזי בין אמונה דתית להזדהות עם ענין פוליטי הוא שבעוד שמצע פוליטי מגיב, על בסיס ערכי, למציאות, אמונה 'חסינה' בפני המציאות. יהודי יאמין בבריאה גם אל מול הררי הוכחות על האבולוציה, נוצרי ידבק באמונתו בהיותו של ישוע בן האל, גם אם מדענים יוכיחו שנהרה כשאר האדם, וכן הלאה. לעומתם, תפיסות עולם פוליטיות מתיימרות להיות ערכיות, אבל גם ראליסטיות, ולפעול למען שיפור המציאות, תוך התחשבות בעובדות ובשינויים שהיא מזמנת.
הדת הייתה תמיד חלק מהפוליטיקה הישראלית, אבל שנציגיה פעלו ברוב המקרים בדרך ריאל-פוליטית. כך התנהלה גם הפוליטיקה הישראלית בכללה. מפלגות קמו ונפלו, מנהיגים עלו וירדו, ותומכיהם התאכזבו והמשיכו למנהיג הבא. זה לא שהיה חסר להט בפוליטיקה גם בעבר, אבל לרוב ההיגיון שלט בכיפה. הייתה זיקה הדוקה יותר בין המציאות והעובדות לבין השיח הפוליטי.
לא עוד. בשנים האחרונות וביתר שאת מול הקטסטרופה של הקורונה בחודשים האחרונים, הפוליטיקה הישראלית הפכה לפוליטיקה דתית. מימין ומשמאל. קבוצות שלמות אימצו לעצמן נרטיב כוללני, כמו דתי והן נצמדות אליו בלהט. כמו מאמינים אדוקים תמונת המציאות שלהם היא שחורה ולבנה ואינה סובלת גוונים ומורכבויות וניואנסים. לאחר שגיבשו את יסודות האמונה שלהם, הם דבקים בהם בלהט דתי ולא נותנים לעובדות או לשינוי במציאות לערער אותה. הם מתנהגים כמאמינים לא רק ביחסם אל אמונתם אלא גם אל האחר. אחרי שקבוצת המאמינים התגבשה, והקרדו התחדד, העולם מתחלק בעיניהם למאמינים וכופרים סטייל 'מי להשם, אלי'. מי שנכון לקבל בשלמותה את אמונתם, יזכה במקום של כבוד בשורה הראשונה של הכנסיה. מי שסוטה ולו במעט מתמונת העולם שהם מציעים, מוקע בכיכר העיר.
מיהן אותן כנסיות חדשות? הבולטות ביותר במפה 'הדתית' החדשה הזו הן מאמיני רק ביבי ורק לא ביבי. אלו ואלו רואים את המציאות דרך הפריזמה הצרה של אמונה או סלידה מראש הממשלה, ותולים בו את כל הצלחותיה או תחלואיה של ישראל. לצידם אפשר למנות את תומכיה ומבקריה של מערכת אכיפת החוק. גם כאן, אף צד לא נכון לראות תמונה מורכבת או להתעמת עם עובדות. הקורונה הצמיחה כנסיה מסוג חדש. אלו שמאמיניה מכחישי קורונה וימשיכו בכך גם אל הרחובות ימלאו חלילה חללים. ולבסוף יש את המאמינים בכנסיות הוותיקות יותר. ה'חרדים הליבראלים' שסותמים כל פה שחורג מהקרדו שלהם. אנשי כנסיית השלום עכשיו שלא יתנו לאף מדינה ערבית שתכרות שלום עם ישראל להסיט אותם משלום תמורת שטחים, אנשי כנסיית ארץ ישראל השלמה וכן הלאה.
אדם ללא תפיסת עולם ואמונה הוא דל ברוחו וביכולת שלו לפעול למען שיפור החיים בחברה ובמדינה. חברה כזו לא תיכון. אבל הפיכת כל רעיון פוליטי לאמונה כמו דתית, וכל קבוצה לכנסיה מסוכן לא פחות. במקום לנהל מאבקים פוליטיים על תיקון המציאות, אנחנו מתדרדרים במהירות למלחמות קודש חורכות כל.
פורסם לראשונה בישראל היום.