הקורונה והמחלוקת הישראלית

מול השיקול המרכזי, הבריאותי, על הממשלה לבחון את הפגיעה בערכים חיוניים אחרים. תפקידם של מנהיגינו הפוליטיים הוא לאזן ביניהם באופן שאף אחת מקבוצות הזהות והאינטרס לא תחוש מופלית לרעה באופן כרוני

Flash 90

הנגיף הערמומי עיוור לזהויות שמפרידות בינינו. הוא תוקף את כל מי שלא שומר מרחק מזולתו בין אם הדבר מתבצע בבר טרנדי, בבית כנסת שמרני, בחתונה צבעונית או בטיסה טרנס-אטלנטית. לפיכך, לכאורה, ההתמודדות עם הנגיף אמורה להיות גם היא עיוורת לזהויות, אך זו טעות: המלחמה בנגיף אמנם מבוססת על ידע רפואי מקצועי, אך היא, כמו כל עניין ציבורי אחר, עניין להכרעה פוליטית. יש לנהל אותה באמצעות נבחרי הציבור - בממשלה ובכנסת - שנדרשים לקבל החלטות שמבטאות העדפות ערכיות: מה חשוב יותר ומה פחות.

מול השיקול המרכזי, הבריאותי, על הממשלה לבחון את הפגיעה בערכים חיוניים אחרים: הפגיעה האנושה בכלכלה, שמכרסמת בעיקר בשכבות החלשות; הפגיעה החמורה בחופש הביטוי הפוליטי אם תיאסרנה ההפגנות; הפגיעה בציבור רחב של מאמינים אם תמנע מהם תפילה בציבור בימים הנוראים, החשובים כל כך מבחינה רוחנית.

תפקידם של מנהיגינו הפוליטיים הוא לאזן בין הערכים הללו באופן שאף אחת מקבוצות הזהות והאינטרס לא תחוש מופלית לרעה באופן כרוני. איזון נכון הוא לא רק עניין של הוגנות ושל ממלכתיות, אלא גם הכרח מעשי לשם גיוס הציבור לשותפות במאבק בנגיף. ואולם, העובדות מלמדות כי מושגת התוצאה ההפוכה: קיים חשש למרי אזרחי הן מצד המפגינים, הן מצד בעלי העסקים, הן מצד החרדים. נבחרי הציבור נתקלים בחוסר אמון מכול הכיוונים. מדוע?

המערכת הפוליטית מנהלת את המשבר הבריאותי מתוך פזילה מתמדת, טיק עצבני בלתי נשלט, לעבר בחירות אפשריות בקרוב, מעבר לפינה. כך בוזבז הפוטנציאל המיטיב של ממשלת האחדות ונמשכת הורדת הידיים בין נוסעי הטיטאניק הקואליציוני גם נוכח הר הקרח שאליו אנו מתקדמים. פוליטיקה קטנה וחסרת אחריות גרמה לאי העברה של תקציב הכרחי, בניגוד לצורכי המדינה ובניגוד לקבוע בהסכם הקואליציוני. היא גם המניע, בין היתר, להפעלה שרירותית של ממטרה המפזרת כספי ציבור לכל עבר ללא כל הגיון כלכלי ולאיחור בלתי נסלח במינוי פרויקטור וברתימה של משרד הביטחון למאבק.

זאת ועוד: גם לו האופק הפוליטי של הממשלה היה מובטח לכמה שנים עדיין היינו מתקשים בהתגייסות משותפת למאבק בקורונה משום שהתרגלנו לתפקד כחברה שבטית, שחלקיה ממוקדים באינטרסים הצרים שלהם. אכן, עיקר העמדות המושמעות בציבוריות הישראלית באשר למינון הנכון בין הגנה על בריאות הציבור לבין הפגיעה בחופש הדת, הביטוי, התנועה, הקניין וכבוד האדם, נקבעות מתוך הפוזיציה ולא מתוך ראייה ממלכתית כוללת. לפיכך, כל הכרעה מציתה טרוניה ומעוררת חשש לאי ציות.

התמונה הקבוצתית עגומה ומפחידה: בעבר ידענו כי הסולידריות הבסיסית בין שבטי החברה הישראלית תתגבר על המחלוקות בשעת מבחן. סיפרנו לעצמו שאף אם ביום-יום אנחנו שורטים אחד את השני, ברגע האמת, כשיש איום על הקולקטיב, אנחנו פועלים כאיש אחד. ואולם, משבר הקורונה מלמד כי גם עניין זה כבר לא מובטח: מלחמת התרבות בין חלקי החברה הישראלית, שיש הפועלים בשיטתיות להחריפה, מחלחלת עמוקות לרקמת חיינו, עד כדי כך שהיא פוגעת ביכולת הפעולה המשותפת שלנו לקידום אינטרסים חיוניים, אפילו בתחום של פיקוח נפש ציבורי.

הקורונה מתפקדת כזכוכית מגדלת הפורשת לפנינו בבהירות את המחירים שגובה מאתנו המחלוקת הישראלית. יש כאן קריאת אזהרה: המחלוקת היא לא "רק" עניין של משבר פוליטי וזהותי, אלא היא חותרת נמרצות תחת החוסן הלאומי הישראלי.  

טועים אלו שחושבים שחוסן לאומי נגזר אך ורק מאיכותו של הצבא וממיצובה המדיני של ישראל. נכון, הסכמי שלום עם נסיכויות ערביות אקזוטיות הטובלות בעושר אגדי, הנחתמים במדשאת ביתו של האדם החזק בעולם, הן נכס של ממש. אין לזלזל בהבטחות לעסקים חובקי עולם ולחיבוקים עם אויבים לשעבר. אבל ההצלחה בקוטב של יחסי החוץ, המדיני, שחשיבותה גדולה, איננה יכולה לחפות על הכישלון המהדהד בקוטב האחר, של מדיניות הפנים. הסכמי שלום אינם תחליף לבריאות הציבור, להבטחת תעסוקה ולסולידריות חברתית. הם גם אינם רלוונטיים ליישוב מלחמת התרבות הישראלית.

החשיבות של שני הקטבים גם יחד מבוטאת בתפילת ראש השנה, מרעידת הלב, שמהדהדת הפעם, בעוצמה רלוונטית מיוחדת, את המצב הישראלי: "ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות".

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.