הזעקה לאל מול זעקת בלפור

יש ערך משמעותי בהפגנה, כמו גם בתפילה. כאשר מוטלות מגבלות על תפילות או הפגנות, פעילויות שהן ציפור נפשם הערכית של אזרחי ישראל, עליהן להתבסס על סטנדרטים שקופים ודומים. כך, לצד איזון ערכי ראוי, יגדל גם אמון הציבור במדיניות הממשלה

Flash 90

הניגוד החד בין האישור הניתן לקיום אירועי מחאה המוניים, למגבלות המושתות על תפילות מעורר, ובצדק, אי נחת. ציבורים שונים, כמו דתיים ומסורתיים, חשים שערכיהם לא זוכים לכבוד השמור לערכים אחרים, ותחושת ה"אֵיפָה ואֵיפָה" פוגעת בנכונות לציית להגבלות מצד מי שחשו מופלים לרעה.

מגבלות הקורונה הן אפוא לא עניין טכני בלבד. הן מבטאות, לעיתים בעל כורחן, שיקולים נורמטיביים והעדפות ערכיות, והתמונה המשתקפת בימים אלה היא עדיפות להפגנות על פני תפילות. האם זהו האיזון הראוי במדינה יהודית ודמוקרטית? ברור שלהפגנות פוליטיות יש חשיבות רבה דווקא בזמנים כאלו, אבל כך גם לתפילות. את כולן יש לקיים באופן זהיר הרבה יותר, ובפרמטרים דומים, מתוך איזון ערכי שמכיר גם בתפילה ובערכים היהודיים-זהותיים שהיא מייצגת, לצד חשיבות השמירה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

אין חולק שהמשבר החוקתי, הפוליטי, הבריאותי והכלכלי הוא עילה לגיטימית למחאה, והפגנות הן כלי ביטוי מרכזי לביקורת השלטון במשטר דמוקרטי. בית המשפט קבע בשורה של פסקי דין שהזכויות לאספה והפגנה הן יסודיות ומרכזיות, והתייחס בחשדנות לניסיונות של רשויות אכיפת החוק להגביל הפגנות מכל סיבה שהיא. הגבלת האפשרות להפגין משמעה, למעשה, השתקה של הביקורת על ידי הממשלה.

אך המשבר פוגע במקביל גם בצרכים וערכים אחרים. מבין אלו, הפגיעה המכאיבה ביותר לקבוצה משמעותית של ישראלים היא מניעת האפשרות לקיים בבתי הכנסת תפילות, מוקד של הביטוי היהודי-זהותי-תרבותי. אם בימי חול הפגיעה הזו משמעותית, בימים הנוראים, בהם התפילה בבית-הכנסת היא מרכז היום ומה שמגדיר אותו, היא קשה הרבה יותר. גם לפגיעה זו במרקם החיים הדתי יש ביטוי חוקתי: הזכות לחופש הדת ולזכות לתרבות וזהות, ודאי כשמדובר בזהות יהודית שגם היא מיסודותיה החוקתיים של ישראל. גם על הזכות הזו הגן בית המשפט בשורה של פסקי דין, תוך שהוא מכיר בערך הרגשי והקיומי שיש לקיום מצוות הדת, כמו תפילה, עבור היהודי המאמין במדינה יהודית.

גם אם ב"מדידה" החוקתית-ישראלית הזכות לחופש הביטוי מוכרת כמרכזית יותר, ספק אם הפגיעה הרחבה כל כך בחופש הדת משקפת יחס ראוי לתפילה. יהודי שלא זוכה להתפלל בבית-הכנסת שלו ביום הכיפורים, לא יקבל בשוויון נפש את הפלס החוקתי הזה, בוודאי מול תמונות של עוד הפגנה מבלפור. למול זאת, יש להדגיש הבדל משמעותי אחד בין תפילות להפגנות: בעוד שאין חשש שאיסור על תפילה נובע מהתנגדות לערכיה, הגבלת הפגנות נובעת אכן מעוררת חשש לשיקולים לא ענייניים.

משבר הקורונה מחדד שוב את שניות הערכים החוקתית הישראלית בין "יהודית" ו"דמוקרטית". האם ניתן להכריע מבלי לייצר תחושת אפליה ולפגוע באמון הציבורי בהנחיות? נקודת המוצא צריכה להיות שיש ערך משמעותי בהפגנה כמו גם בתפילה. כאשר מוטלות מגבלות על תפילות או הפגנות, פעילויות שהן ציפור נפשם הערכית של אזרחי ישראל, יש להקפיד על החלת סטנדרטים שקופים ודומים שמכבדים את הערכים החוקתיים והרצון לקיים את אותן פעילויות, תוך שכלול הנתונים הבריאותיים הרלבנטיים ונכונות להשקעת תשומות משמעותיות כדי לאפשרן, גם במסגרת מגבלות הקורונה. בדרך הזו, לצד איזון ערכי ראוי, יגדל גם אמון הציבור במדיניות הממשלה.

פורסם לראשונה בישראל היום.