העניים והמשפט הפלילי- דו"ח הסנגוריה הציבורית לשנת תש"פ

הסנגוריה הציבורית ראויה לשבח על כך ששמה עצמה לפה לבעיות המיוחדות של עניים במסגרת הליכים פליליים. בעשותה כך היא מציעה גם דרכים מעשיות לשפור המצב- בין אם במדיניות של התביעה הכללית ושל בתי המשפט, בין אם בפעולה חקיקתית

Shutterstock

"שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו" (תהילים, פב, 3)

דוח הסנגוריה הציבורית שפורסם לאחרונה הפנה זרקור לבעיות המיוחדות של עניים במסגרת הליכים פליליים. יפה עושה הסנגוריה הציבורית שלקחה על עצמה כמשימה נושא זה. יפה תמיד, ויפה במיוחד בתקופה זו של משבר כלכלי חמור, שעלול להגדיל את מספר העניים ולהחמיר את מצבם עוד יותר. האמת היא שאין לעניים מושיע אפקטיבי במערכת הפוליטית. ולכן ראויה הסנגוריה הציבורית לשבח על כך שהיא שמה עצמה לפה לקבוצה המוחלשת הזו, שקול שוועתה אינו נשמע בדרך כלל.

הרושם הוא שהעניים נענשים פעמיים: פעם אחת בכך שהם נאלצים או נדחפים לא אחת לעבור עברות כפועל יוצא ממצב העוני בו הם מצויים. עובדה זו מקטינה את מידת אשמתם, שכן ככול שקשה יותר לאדם לציית לחוק- אשמתו בגין הפרת חוק מצטמצמת. ודוקו: אין מדובר ביחס מיטיב עם עניים מתוך חמלה ואין כמובן פסול בצרוף מידת הרחמים והחמלה למידת הדין, כפי שלימדנו הרב קוק, אלא בדרישה של הצדק, המתגלמת בעקרון האשמה. לא תמיד מוכנות מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט ליתן משמעות מלאה לנתון זה. אולי מפני שמי שאומללותם ניכרת עליהם מעוררים כלפיהם אצל אחדים הזרה וניכר.

פעם שנייה, לאחר שמיוחסת לאדם עני עבירה, הוא מצוי במצב של נחיתות מובנית בהשוואה לבעל אמצעים שמיוחסת לו עבירה דומה. רק השני יכול להיחלץ מהליך פלילי באמצעות תשלום כספי (כופר או קנס מינהלי). בעוד שבעל האמצעים יוכל להשתחרר ממעצר באמצעות הפקדת פיקדון שמאפשרת שחרור שלו בערובה, העני לא יוכל לגייס את הכסף הדרוש לכך, ויישאר במעצר. לאחר הרשעה, מוטלים לעתים על עניים עונשי קנס החורגים מיכולתם הכלכלית. זו תקלה חמורה, שכן אין לחייב אדם במה שאין הוא מסוגל לעמוד בו.

תוצאותיה של מציאות מורכבת זו הן קשות מאוד: קנס שאינו משולם במועד מוגדל בחצי, ותוך שלוש וחצי שנים הוא מוכפל. טבעת החנק על צווארו של העני מתהדקת. במקרים רבים קובע בית המשפט עונש מאסר במקום קנס שאינו משולם. עניים מתקשים גם בתשלום פיצויים לקורבן העבירה, פיצויים שנמצאים בקו של עלייה. זאת, במקום שהמדינה תיקח על עצמה את האחריות העיקרית לפיצוי קורבנות העבירה- פיצוי שהם זכאים לו. גם סיכויי השיקום של עניים מצטמצמים מאד משום שנשללים מהם אמצעים כמו: חופשות, השתלבות בתוכניות שיקום, שחרור מוקדם משום שאינם יכולים לעמוד בתשלום חובותיהם הכספיים לפי גזר הדין.

אסור שההליך הפלילי יהפוך למטחנת בשר, שבה נטחנים העניים עד דק. במקום דין צדק, החייב להתחשב במצבם, ופתח לשיקום- הם סובלים מיחס שאינו מתחשב מספיק במצבם, מוכנסים למלכוד שבו נפגעת חירותם באופן מפלה, מצבם הכלכלי מורע עוד יותר. מכאן, קצרה הדרך לחזרה לעבריינות, וחוזר חלילה.

שאלת הצדק בהליך הפלילי אינה נבחנת לפי רטוריקה של מחויבות לצדק והשתבחות עצמית שכך נוהגת המערכת. היא נבחנת במעשה, ולא בהלכה, והיחס לעניים הוא מבחן עליון לעניין זה. ניתן ללמוד מדברי השופט חיים כהן כיצד צריך לעמוד במבחן זה: "מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין.." (ע"א 409/78).

הסנגוריה הציבורית אינה מסתפקת בהצבעה על בעיות קשות. היא מציעה גם דרכים מעשיות להתמודדות איתם- בחלקן מדובר במדיניות של התביעה הכללית ושל בתי המשפט, בחלקן היא מצריכה פעולה חקיקתית. חיוני שיינתן מענה של ממש לבעיות ותתאפשר פריצתו של המלכוד.

הסנגוריה הציבורית ממלאת תפקיד חיוני, לא יסולא בפז, של שמירת סף ביחס לתפקודן של מערכות האכיפה ומערכת המשפט. בדוח הזה, היא מציפה שורה של בעיות חמורות בתפקוד המערכות המחייבות טיפול. בשל קוצר היריעה, ניתן רק להזכיר אותן. מתברר כי דווקא לגבי קטינים (גם הם קבוצה שרבים בה פועלים מתוך אשמה מופחתת) שהחובה והיכולת לשקמם היא מובהקת (הן מבחינתם והן מבחינה כלל-חברתית) מתבלט הבדל בין ההכרה המילולית בדבר חשיבות השיקום, לבין חוסר במסגרות מתאימות לקטינים שיש להם צרכים מיוחדים ואילו מסגרות כלליות נמצאות בהליכי סגירה.

הדו"ח דן באופן השימוש במדובבים בחקירה של חשודים היוצר סיכון ממשי להודאות שווא ולהרשעה לפיהן. הרושם הוא שנמצאה, באמצעות השימוש במדובבים, דרך לעקוף דרישות שונות של החוק, כמו אזהרת החשוד ואי הפעלת לחץ עליו על מנת שיודה, מצד אחד, ומצד שני- מייחסים חשיבות גורלית לדברים שאדם שח עם מי שמבחינתו הוא עציר כמוהו, ואין עליו כל חובה לדבר אתו אמת. ניסיון (שלא צלח בסופו של דבר) של המדינה שלא לחשוף את ההנחיות החלות על שימוש במדובבים פוגע באמון הציבור במערכות האכיפה.  

הדוח מצביע שלמרות השיפור שחל במימוש הזכות לייעוץ משפטי לפני חקירה (במידה רבה, בזכות פעילותה של הסנגוריה הציבורית) עדיין, כ-40% מהעצורים המיוצגים על ידי הסנגוריה אינם זוכים למימוש זכותם, כאשר יש הבדל ניכר לעניין מימוש הזכות בין מחוזות המשטרה השונים.

הדו"ח מתייחס גם למעצרי שווא הנערכים על ידי המשטרה. הנתון המטריד בהקשר זה הוא שהמשטרה אינה חושפת את מלוא ההיקף של המעצרים, במיוחד מעצרי שטח, ועקב כך "הנתונים" מצביעים אמנם על ירידה בהיקף המעצרים, אולם לא בטוח שמדובר בנתוני אמת.

לא קל להעריך את תפקודן של מערכות אכיפת החוק. אולם אמת מידה משמעותית עולה מדוח הסנגוריה הציבורית והיא קשורה לביקורת בונה: עד כמה קשובות המערכות לביקורת זו ועד כמה הן פועלות באופן מעשי ואמיתי לתקן ליקויים משמעותיים.