ההחלטה על סגר צריכה להיות אפידמיולוגית, לא התנהגותית

על מקבלי ההחלטות לשדר לאזרחים שההליכה לסגר נעשית משיקולים ענייניים ובריאותיים, ולא כי זה האמצעי היחיד שישראלים מסוגלים לציית לו. הליכה לסגר - ללא תיקון הכשלים ותוך הישענות על אכיפה דרקונית - יכולה אולי להביא לשינוי קצר טווח, אך לטווח הארוך היא עשויה להעמיק עוד יותר את משבר האמון

Flash 90

ארבעה חודשים אחרי שיצאנו מהסגר הראשון ולפני הכניסה לסגר שני, פורסם כי בכירים במשרד הבריאות סבורים שהישראלים יצייתו רק לסגר (בניגוד לאמצעי ריחוק חברתי רכים יותר). בעוד שההמלצה על סגר צריכה להינתן על ידי רופאים ואפידמיולוגים, הקביעה השערורייתית הזו נשענת על בסיס אמפירי רעוע ועלולה לסכן את מידת הציות הוולונטרי האזרחי שעוד נשארה, לא רק ביחס לקורונה אלא גם בתחומים נוספים.

קביעה זו ככל הנראה מתבססת על הציות הגבוה להוראות הסגר בגל הראשון, גם ביחס למדינות אחרות. עם זאת, די ברור שהיכולת להשוות בין רמת הציות אז והיום ולשייך את ההבדל (אם הוא אכן קיים) לסגר, מופרכת מאין כמותה. ההבדלים בין שתי התקופות מבחינת רמת החרדה מהמגפה, התנהלות הממשלה, ההתעלמות מחלוף הזמן ומהדברים שנודעו לציבור מאז - אינם מאפשרים השוואה כלשהי. מה גם שמגבלות התנועה בגל הראשון ניתנו למדידה אובייקטיבית, מה שאין כן ביחס לעטיית מסכות או שמירת מרחק.

באמירה זו של הבכירים, יש משום התנערות מוחלטת מאחריות של ממשלת ישראל, ששחקה את אמון הציבור בה באמצעות ערבוב שיקולים פוליטיים בהחלטות, היעדר שקיפות ביחס לנתונים,  חוסר הנמקה ביחס לרציונל שמאחורי התקנות, היעדר עקביות ביחס לאכיפה והיעדר דוגמה האישית. הליכה לסגר - ללא תיקון הכשלים האלה ותוך הישענות על אכיפה דרקונית - יכולה אולי להביא לשינוי קצר טווח, אך לטווח הארוך - היא עשויה להעמיק עוד יותר את משבר האמון.

לאור הנסיבות הקיימות, תמריצים חיוביים עדיפים על פני משטר מבוסס סנקציות. כך, למשל, ניתן לתת עדיפות בסיוע הכלכלי לבעלי עסקים המצייתים לכללים. גישה המתבססת על הרתעה יכולה לעבוד רק אם מדובר בסנקציות דרמטיות, אך באקלים הנוכחי לא בטוח שיש למדינה הלגיטימציה הציבורית להטיל את העונשים הדרושים על מנת שההרתעה תהיה אפקטיבית. מתן העונשים הקלים עשוי לשחוק את המוטיבציה של הציבור, מבלי לייצר עלות משמעותית שתייצר מסלול חלופי לציות.

לצד זאת, חשוב שמקבלי ההחלטות ישדרו לציבור כי הם מבינים ומזדהים עם הקשיים, ולא יזלזלו בחומרת הדברים. העובדה שהציות לכללי הקורונה קשה יותר לחלקים בחברה הישראלית - בעלי עסקים, אנשים החיים בצפיפות או הורים לילדים קטנים - מייצרת קושי אמיתי המעיד על אתגר התנהגותי גדול שמציפה הקורונה. אין כמעט הקשר רגולטורי אחר בו עיקר העול של הציות נופל באופן כל כך לא שוויוני, והמעבר לסגר ילך ויחריף זאת. במציאות זו, המוטיבציה לציות מצד האזרחים צפויה להיות קטנה עוד יותר, שכן דווקא אלו שהקשיבו להוראות הריחוק החברתי עשויים לחוש כי הם נענשים על לא עוול בכפם.

חשוב לזכור כי הציות נובע פעמים רבות מהאופן בו הציבור תופס את הנורמות החברתיות. מחקרים מראים כי אנשים עשויים להפריז בהישנות התנהגות שלילית בסביבתם – דוגמת עבירה על הכללים בהקשר לקורונה - בין היתר מאחר והתנהגות זו בולטת וזכירה יותר. כשהמדינה עצמה מביעה ייאוש משיתוף הפעולה של הציבור ומכריזה על סגר כתוצאה מכך, היא למעשה מקבעת בתודעה הציבורית כי לא ניתן לסמוך על אזרחי ישראל. זהו מסר רע מאוד לציבור במדינה דמוקרטית, ולכך השלכות ארוכות טווח על מידת שיתוף הפעולה הוולונטארי, ביחס לקורונה ובכלל.

אין ספק, ההחלטה על סגר צריכה להיות אפידמיולוגית ולא התנהגותית, אולם על מקבלי ההחלטות להפנים כי עליהם לשדר לאזרחים שההליכה לסגר נעשית משיקולים ענייניים ובריאותיים, ולא כי זה האמצעי היחיד שישראלים מסוגלים לציית לו, ולזכור שרבים בציבור מסוגלים לשתף פעולה עם ההנחיות, אם המדינה הייתה פועלת באופן מקצועי ושקוף, ומתייחסת לסגר כאל אילוץ רפואי ולא כהרמת ידיים מרמת הציות בחברה הישראלית.

פורסם לראשונה במעריב.