הצבת חיילים ביישובים הערבים- רק עם הכנה מוקדמת

כשברקע תחילת הסגר הלילי על עשרות יישובים, מרביתם חרדיים וערביים, והקריאה להצבת חיילים במדים ביישובים אלה - על מקבלי ההחלטות לנקוט במספר צעדים הכרחיים אשר יסייעו לתדרך את החיילים לקראת המפגש הרגיש והמורכב על האוכלוסייה הערבית

Flash 90

זה לא סוד שרבות מהערים המתויגות כאדומות בהן החל סגר לילי הן ערביות. עובדה זו הופכת את הוראתו של שר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ, על הצבת אלפי חיילים בערים האדומות לקראת הסגר הזה, לרגישה במיוחד.

כזכור, בעיצומו של הגל הראשון, קיבל פיקוד העורף אחריות על סיוע לוגיסטי בערים בהן הוטל סגר בשל שיעור תחלואה גבוה, כמו בני ברק, כאשר עיקר פעילות החיילים הסתכמה באספקת מזון לתושבים הנתונים בבתיהם. על אף החששות מפני כניסת חיילים לערים חרדיות, ולמעט מקרים חריגים, התקבלו אז את החיילים בהוקרת תודה. עובדה זו ניתן ליחס, בין היתר, לכך שאחריות הצבא לא כללה הפעלת סמכויות לאכיפת הסגר והנחיות משרד הבריאות, אשר נותרו בידי המשטרה, ובעיקר הודות לאופן שבו החיילים תודרכו לנהוג כלפי האזרחים - בנימוס ותוך גילוי הבנה לצרכיהם. גם שיתוף הפעולה עם ההנהגה הדתית המקומית היווה גורם מסייע להצלחה.

ואולם, כניסת חיילים במדים לערים ערביות צפויה להיות טעונה ומורכבת יותר, וחשוב לתת עליה את הדעת לפני מעשה.

ראשית, צריך לומר את הידוע לכל - על אף השוני באורחות החיים, החיילים היהודים והאוכלוסייה החרדית נושאים מכנה משותף. כן, החייל הממוצע אינו יודע להבדיל בין חרדי ליטאי לחסידי, אך בטח ובטח נעדרים הבנה מספקת (או כלשהי) של התרבות והניואנסים המקובלים בערים הערביות. מעבר לסוגיות התרבותיות, ביישובים הערביים מתקיים, באופן מובנה, חשד הדדי. ההיכרות עם 'הצד השני' נעשית במרבית המקרים דרך משקפי הסכסוך - הן זה הממשי, והן זה הסמלי. בפן הסמלי - בזיכרונם של חלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית עדיין חקוק הממשל הצבאי שהפעיל צה"ל בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. בפן הממשי - צה"ל הוא הריבון בשטחים הכבושים ומצוי לעיתים קרובות בעימות עם בני עמם הפלסטינים. בנוסף לכך, קיים חשש כי החיילים יעניקו פרשנות ביטחונית במקרים תכופים יותר, ויפעילו אלימות רבה יותר כאשר מדובר באזרחים ערבים.  

מי שמעוניין לראות את הבעייתיות המובנית של כוחות הביטחון, שאינם מיומנים בפעילות רגישה דיה אל מול אוכלוסייה אזרחית, לא צריך להרחיק עד שטחי הגדה המערבית - מספיק לנסוע ליפו. אם המשטרה מתקשה לפעול בעיר מעורבת, על אף העובדה שבין שורותיה ניתן למצוא גם שוטרים ערבים והצעדים בשנים האחרונות לביסוס האמון עם התושבים הערבים, חזקה על הצבא להתקשות בכך. על כן, עליו להכין עצמו ברגישות ובצניעות הנדרשת.

יש אפוא להבטיח באמצעות מספר צעדים הכרחיים ומצטברים את הצלחת המהלך.

על מנת להעניק לצעדים הללו לגיטימציה מצד הציבור הערבי, על התכנון להיעשות בשיתוף פעולה הדוק עם המנהיגות הפוליטית: מחברי הכנסת של המשותפת, דרך ועדת המעקב העליונה, וכלה בוועד ראשי הרשויות הערביות. ברמת הפעלת החיילים בשטח, יש ליצור שיתוף פעולה עם ההנהגה המקומית, לרבות ההנהגה הדתית וארגוני החברה האזרחית, שמבינים לעומק את האוכלוסייה וצרכיה השונים. פרט לכך, יש לדבוק בעיקרון לפיו משימות שיטור ואכיפה הן באחריותה הבלעדית של המשטרה, שאמורה לפחות להיות מנוסה בפעילות עם אוכלוסייה אזרחית. אין זה סותר את העובדה כי משטרת ישראל נדרשת לתגבר את מערך הכוחות המוגבל והמצומצם שלה ביישובים הערביים - אך זהו נושא לרשימה נפרדת.

ככלל, על הצבא להגביל עצמו למשימות סיוע בדומה למה שנעשה בערים היהודיות, ובכך יפחת הסיכוי להתנגדות מצד הציבור הערבי ולהתפתחות אירועים אלימים. כמו כן, בהתאם למדיניות שאומצה בגל הראשון בערים החרדיות, חשוב שהחיילים לא יישאו נשק ולא ילבשו אפודים, כדי להפחית חששות והתלקחות עימותים עם התושבים. לבסוף, בדומה להכנה שעברו החיילים לפני כניסתם לערים חרדיות, יש להכינם לפני כניסתם לערים ערביות, בדגש על הרגישות הרבה הכרוכה בכניסתם זו.

נגיף הקורונה אינו מבחין בין דת, לאום או מין, והמלחמה בו היא מלחמה משותפת לכולנו. אך גם זו צריכה להיעשות ברגישות הנדרשת ותוך הבנת המגבלות והמורכבויות, שלא נעלמו עם פרוץ המגיפה.

פורסם לראשונה בהארץ.