סיכול לא ממוקד
בעבודתו השוטפת של השב"כ, השימוש באיכונים נעשה בנוסף לאיסוף מידע נוסף, ניתוחו והצלבתו עם נתונים נוספים. לכן, כדי להשתמש בנתונים הנאספים באופן יעיל - בפעולות לחימה וסיכול טרור כמו גם בהתמודדות עם מגיפה - אין לראות בהם תחליף לפעילות מחקרית רחבה יותר
Shutterstock
קשה למצוא מישהו שלא קיבל הודעת טקסט או מכיר מישהו שקיבל הודעה המורה לו להיכנס לבידוד על סמך איכוני השב"כ. הדיון הציבורי בעניין האיכונים מלווה את המאבק בקורונה מתחילתו, ובמרכזו עומד ויכוח מוצדק: האם נכון להשתמש בכלי כה פוגעני, המיועד למלחמה בטרור, כדי לאתר פחות משלושה מכל עשרה חולים; והאם מוצדק לחשוף שיטות פעולה חשאיות של השב"כ ולגרום לו נזק תדמיתי.
אבל נקודת הרתיחה הגיעה דווקא עם תחילת הגל השני. לפי הנתונים של משרד הבריאות שנמסרו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תוך שבועיים נשלחו כ-126 אלף הודעות על סמך איכוני השב"כ. זוהי כמות הודעות שמכניסה עיר שלמה לבידוד. העניין הוא שמנתוני משרד הבריאות עולה כי כ-34 אלף אזרחים ביקשו לערער על ההודעות, וכי לפחות 58% מן הערעורים התקבלו ואזרחים שוחררו מהבידוד. כלומר, מדובר על אחוזי שגיאה של קרוב לעשרים אחוז!
או אז התעוררו השאלות: איך ייתכן שהכלי של השב"כ כל כך מזייף? והאם גם בשימושים האחרים שלו, אלה שמיועדים למלחמה בטרור, יש כל כך הרבה אזהרות שווא וטעויות (המכונות "פולס פוזיטיב")?
התשובה לכך היא שכלי האיסוף המשוכללים העומדים לרשות השב"כ אכן כוללים את היכולת לנתח נתוני מיקום (איכונים) ומידע דיגיטלי אחר (כמו היסטוריית שיחות והודעות), אבל במצב רגיל מה שנאסף איננו עומד בפני עצמו. כאשר משתמשים בנתונים לצורך קבלת החלטות, הם עוברים תהליכים נוספים של סינון אנושי ומחקר.
המשמעות היא שאנחנו מקבלים כאן אזהרה עקרונית לגבי מגבלות השימוש בנתונים גולמיים על ידי מערכת הביטחון לצורך קבלת החלטות המובילות לפעולה. בעשור וחצי האחרונים השתכללו מאד יכולות האיסוף של נתונים (דאטה). שביל פרורי הלחם הדיגיטלי שמותיר אחריו כל אדם הוא כמעט אינסופי. מכשיר הטלפון הסלולרי מרובה החיישנים, הפעילות ברשת וברשתות החברתיות, ההיסטוריה הרפואית הממוחשבת ומצלמות הרחוב שבהן רישתנו את עולמנו – כל אלה הם מקורות לאיסוף נתונים המשמשים גם להשגת מודיעין וסיכול טרור. אלא, שבארגוני הביטחון מוטמעת היטב ההבנה שלפיה "מטרה" איננה מפגש מקרי בין יכולת "איסופית" כלשהי לבין האויב אלא היא, בראש ובראשונה, תוצר של תהליך בעל אופי מחקרי מובהק. את אמצעי האיסוף צריך לכוון, את הנתונים צריך לעבד, ואת האויב צריך "להפליל". כדי לעשות את כל אלו, דרושה היכרות עמוקה עם אותו אויב ומחקר על מעגלים רחבים יותר מאשר נתוני התקשורת. בקיצור, נתונים ומידע לבדם אינם מאפשרים בדרך כלל להגיע להבנה שמאפשרת פעולה שהיא תוצר מובהק של ניתוח, הערכה ושיפוט.
שימוש יעיל בשב"כ למטרת התמודדות עם המגיפה היה אמור להיות בדרך הבאה: משרד הבריאות יעביר אל השב"כ מספרי טלפון של חולים מאומתים; השב"כ יחזיר נתונים של אזרחים שבאו עם החולים במגע; משרד הבריאות יבצע חקירה אפידמיולוגית נוספת על הנתונים האלה, ויברור מתוכם את מי שכנראה באמת צריכים להיכנס לבידוד. הבעיה היא שמשרד הבריאות ראה כנראה בשב"כ כלי תחליפי לגמרי לחקירות האנושיות, והעביר הלאה את הנתונים הגולמיים שהתקבלו מהשב"כ, באמצעות הודעות להיכנס לבידוד. כך נוצר אחוז השגיאה המטורף.
ניתן לומר שהנזק אינו גדול כל כך. בסופו של דבר, בניגוד למשל ל"סיכול ממוקד", מדובר "רק" בבידוד ונכון לשלם את מחיר הטעות בגלל החשש מהתפרצות המגיפה. אבל, יותר ויותר מתבררים הנזקים, הישירים והעקיפים, של הודעות הבידוד הנרחבות ובראשם הפגיעה באמון הציבור, ברווחתו ובפרנסה.
הלקח שניתן ללמוד מפרשיית האיכונים רחב הרבה יותר מן הטיפול בקורונה. אין ספק שהטכנולוגיה מסייעת לנו לדעת דברים. מאידך גיסא, הזרם העצום הזה של נתונים כשלעצמו אינו מוביל בהכרח לשיפור יכולת הפעולה שלנו. כדי להשתמש בנתונים באופן יעיל – בפעולות לחימה וסיכול טרור, בהתמודדות עם מגיפה, בייעול שווקי בנקאות וביטוח או ברפואה מותאמת אישית – חובה להתגבר על הפיתוי לראות בהם תחליף לפעילות מחקרית רחבה יותר.
פורסם לראשונה בגלובס.
*תא"ל (מיל.) ברון הוא סגן ראש המכון לביטחון לאומי למחקר ושימש כראש חטיבת המחקר באמ"ן