מחאה חברתית 2020?

בלי אמון ציבורי שהנהגת המחאה היא אותנטית ומחויבת, ושאינה משרתת אינטרסים זרים, לא יעלה גל מחאה המוני בר קיימא. אין להוציא מכלל אפשרות שבימים הקרובים יהיו מופעי מחאה קטנים ובינוניים רבים, שחלקם עלולים להידרדר לאלימות, אולם השאלה האם הקבוצות השונות זו מזו בהרכבן וב"צבע" האידיאולוגי שלהן יצליחו ליצור לעצמן מצע ואסטרטגיה משותפים כבסיס לפעולה מתואמת ומתמשכת – נותרת כרגע בלא תשובה

Flash 90

לפני תשע שנים בדיוק, באמצע יולי 2011, פרצה מחאת האוהלים, ורבים תוהים האם בימים אלה אנו עומדים בפני מופע דומה רחב היקף נוסף.

ההפגנה הגדולה של מוצאי שבת האחרון העירה תקוות בלב ישראלים רבים, ואכזבה בלבם של אחרים. האופטימיים ראו במספר הנכבד של המפגינים בכיכר רבין ובאתרים אחרים בארץ  הוכחה לפוטנציאל המחאתי העצור כיום בציבור הרחב. הפסימיים, לעומתם, ביכו את החזרה הלא-מושכלת של המארגנים על כך שמדובר במהלך "לא פוליטי", ואת היעדרה של אג'נדה מעבר לדרישה שהמדינה תגלה נדיבות רבה יותר לנפגעי משבר הקורונה.

בדומה למגיפה, גם כשמדובר במחאה, קשה לצפות מתי, היכן ועל רקע מה היא תתפרץ ותצבור תאוצה. בספרות המחקרית יש אמנם "רשימות מכולת" של הגורמים המזוהים (לרוב בדיעבד) כחומר בעירה, כמו למשל משבר כלכלי חריף, תבוסה במלחמה, פיצול באליטה שבשלטון כאשר חלק מההנהגה משתפת פעולה עם מוחים מהחברה האזרחית, התערבות גורמי חוץ המממנים את המחאה המקומית כדי לערער את אושיות השלטון ועוד.

כאן המקום לסייג - כמעט לכל מקרה שבו פרצה מחאה עזה ומתמשכת, אפשר למצוא "תאום" שבו התנאים היו לכאורה דומים, אך המחאה כלל לא התחילה, או לא המריאה.

ברור כמעט מאליו מהם הגורמים שיכולים להזין גל כזה בקרוב: המשבר הכלכלי שהכה ברבים, וייתכן שבעוד ימים לא רבים גם אבדן היכולת של המערכת הרפואית להתמודד עם המספר הגואה של חולים קשים במחלה. לכך יש להוסיף את הגאות במחאות האנטי-שלטוניות בארה"ב, שכן, שוב, כמו מגיפות - מחאה היא תופעה "מדבקת" גלובלית.

ואולם, מילת המפתח בצפי לגל שיהיה או לא יהיה בארץ היא (אי) אמון.

האמון הציבורי במקבלי ההחלטות ובגופים המקצועיים בארץ בהקשר לטיפולם במגפת הקורונה, הוא כיום נמוך מאוד. התחושה הרווחת היום בציבור, כולל בקרב מצביעי מפלגות הקואליציה, היא שאין קברניט לאומי שיודע לנווט כראוי בסערה. גם בקרב אוהדיו המושבעים ראש הממשלה, נתניהו מאבד אהדה במהירות. לא כל שכן הוא דינם של מקבלי ההחלטות המקצועיים ברפואה - ועוד יותר מכך, בכלכלה - המותקפים לא רק על ידי מי שנפגעים מהחלטותיהם, אלא גם על ידי עמיתיהם למקצוע, המטילים ספק בשיקול דעתם המקצועי. לכאורה, אפוא, לפנינו קרקע פוריה לפריצת מחאה עממית רחבה.

אך לפנינו מתגלה תופעה חדשה – אי האמון מחלחל במהירות ללבבות ישראלים רבים גם באשר למוטיבציות האמיתיות של מארגני המחאה והעומדים מאחוריהם. שוב ושוב נשמעות טענות ומוצגות ראיות אמיתיות (או לא) לכך שהמארגנים נתמכים על ידי גורמי אופוזיציה (בנוסח "ברק עומד מאחורי מחאת הדגלים השחורים"), או לחילופין משמשים כלי בידי גורמי שלטון המעוניינים להוציא בעצם את הרוח ממפרשי המחאה ולרתום אותה לאינטרסים של פוליטיקאים ומפלגות השלטון ("השולמנים אמורים לגרוף בבחירות הבאות את קולות המאוכזבים ולחבור לליכוד מיד לאחר סגירת הקלפיות").

בלי אמון ציבורי שהנהגת המחאה היא אותנטית ומחויבת, ושאינה משרתת אינטרסים זרים, לא יעלה גל מחאה המוני בר קיימא. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות שיהיו בימים הקרובים מופעי מחאה קטנים ובינוניים רבים, שחלקם עלולים להידרדר לאלימות, במיוחד אם המשטרה וכוחות הביטחון האחרים יפעילו כוח לא מידתי כלפי המוחים, ואולם השאלה האם הקבוצות השונות זו מזו בהרכבן וב"צבע" האידיאולוגי שלהן יצליחו ליצור לעצמן מצע ואסטרטגיה משותפים כבסיס לפעולה אזרחית מתואמת ומתמשכת – נותרת כרגע בלא תשובה.

פורסם לראשונה בוואלה.