אנרכיה זו לא תוכנית עבודה

הציפייה של אזרחים רבים מהממשלה לסעד טבעית ומובנת. גם הרצון להפגין ולזעוק אל מול המצוקה ואל מול מחדלים קשים של הממשלה הם דרך ביטוי טבעית למצוקה הזו. אבל יש הבדל ענק בין תסכול ומחאה לבין יצירה שיטתית של אנרכיה וכאוס

Flash 90

הפגנה ליד בית ראש הממשלה השבוע, שהסתיימה בהתפרעות קשה. הפגנה בתל אביב במוצאי שבת שגלשה לוונדליזם. הפגנת חרדים בירושלים שהפכה למופע אימים של שבאבניקים. חסימות כבישים של כל קבוצה שרוצה חשיפה בפריים-טיים של חדשות הערב. ומעל כולם, כמה פוליטיקאים בהווה ובעבר שזועקים חמאס ומעודדים את ההמון לעלות על הבריקדות, לשרוף את המועדון. 'עולם ישן עד היסוד נחריבה' סטייל. כולם דוחפים אותנו, כמעט במודע, לפי תהום. הבעיה היא שאנרכיה היא לא תכנית עבודה, ומהפכה שלטונית לא תסלק את הקורונה. הביקורת על הממשלה ותפקודה לגיטימית תמיד, גם בעת משבר. אבל לנוכח האתגר הכלכלי-בריאותי שברור ששיאו לפנינו, גם מנהיגי אופוזיציה ואזרחים אחראים מהשורה, צריכים להפנות את המשאבים להתמודדות משותפת עם האתגר ולא ליצירת כאוס. 

הגל השני של הקורונה, שבכל יום שעובר מסתכל על הגל הראשון מגובה רב יותר, ממחיש את עוצמת המשבר הנוכחי וזה שעוד צפוי לנו. אם לכמה שבועות היה נדמה שהנורמאליות מעבר לפינה, היום ברור שהשגרה ההזויה הנוכחית היא, לפחות לכמה חודשים, הנורמאלי החדש. גם אם הגל הנוכחי ינמך והעקומה תשוטח, החיים לא ישובו לנורמאליות.

המשמעויות האישיות והמדינתיות של המצב הזה קשות. השילוב של משבר כלכלי, שהוא ככל הנראה הקשה בתולדות ישראל, ומשבר בריאותי בסדר גודל דומה, מאיים על אזרחים רבים מאוד ומטיל אותם באחת מחיים סבירים אל פי פחת כלכלי ובריאותי. הציפייה של אזרחים רבים מהממשלה לסעד טבעית ומובנת. גם הרצון להפגין ולזעוק אל מול המצוקה ואל מול מחדלים קשים של הממשלה הם דרך ביטוי טבעית למצוקה הזו. אבל יש הבדל ענק בין תסכול ומחאה לבין יצירה שיטתית של אנרכיה וכאוס.

די לשוטט קלות באתרי החדשות וברשתות החברתיות כדי להבין את הרוח הנושבת משורות מבקריה החריפים של הממשלה. קריאות להרס, הצדקה של ונדליזם, ביטויים קשים ואלימים נגד ראש הממשלה ושרי הממשלה, הכל הולך. מנהיגי עבר ומנהיגי אופוזיציה בהווה, עיתונאים ומובילי דעה, כולם מוסיפים עוד דלק למצוקה הבוערת ממילא, מתוך תקווה לא מוסתרת להפוך את המשבר לחורבן השיטה הקיימת. שמא מתוך ההריסות תבוא גאולה. התוצאות של ההתלהמות הזו מחלחלות אל המציאות. מופעים של חוסר ציות המוני לכללי הקורונה, הפגנות שהופכות למופעי ונדליזם סטייל אמריקה של החודשים האחרונים, עימותים חריפים עם שוטרים, תחושה שתחת המשבר הקשה הזה אפשר לפרוק כל עול אזרחי.

אבל התוצאות של ההתנהלות הזו, בעיקר כשהיא באה ממי שחושבים על עצמם כמנהיגים וכאליטה, כאלטרנטיבה שלטונית, מסוכנת לבריאות ולמדינה. אנרכיה וכאוס לא יקדמו בכהוא זה את סופו של המשבר ולא יקלו ולו על אזרח אחד שנמצא במצוקה. נכון שהפעם זו לא מלחמה וטילים לא עפים על גוש דן מצפון או מדרום. אבל המשבר הזה לא פחות חמור ממלחמה. לא בנפגעים בנפש שהוא מביא עמו ולא בהשלכות הכלכליות שלו. כמו במלחמה, גם מול הקורונה, אחדות שורות חיונית. חובה לבקר את תפקודה של הממשלה וחובה לאפשר מחאה וחופש ביטוי. אבל השאיפה ליצירת אנרכיה גואלת שמתוכה תצמח ישראל טובה יותר מסוכת תמיד ומסוכנת כפליים בימי הקורונה. אם טובת המדינה והאזרחים לנגד עיניהם על מבקרי הממשלה, גם החריפים ביותר, לגלות אחריות ולצד הביקורת, לרסן קולות מסוכנים ובמקום להחריב, מילולית, את היסודות לבקר את הממשלה באופן ענייני ולהציע רעיונות קונסטרוקטיביים להתמודדות עם המשבר.

זה אולי מרגש ומלא הוד להתבונן בבערה גדולה, בוודאי אם אתה זה שהצית אותה, אבל בסוף מה שעלול לעלות באש המרד הוא הבית של כולנו.

פורסם לראשונה בהארץ.