שגרה של מעצרי שווא

על רקע מעצרו של תא"ל (מיל') אמיר השכל וההפגנות שנלוו לכך- חשוב להבין שהבעיה נעוצה במדיניות המעצרים של המשטרה, שהביאה לכך שמספרי המעצרים, כולל מעצרי השווא, תפחו מאז נחקק חוק המעצרים ב-96'. המצב הזה מצריך חשבון נפש מצד המשטרה, אבל גם מצד הציבור

Flash 90

מעצרו של תא"ל (מיל') אמיר השכל עורר זעם רב – ובצדק. כפי שפסקה השופטת אורנה סנדלר-איתן, שדחתה את בקשת המשטרה להרחיקו מירושלים, הזכות להפגין היא זכות יסוד ובקשת המשטרה הייתה למעשה סתימת פיות. מעצרם של המפגינים נגד ראש הממשלה, בלא שנשקפה מהם כל סכנה לציבור, הפיץ צחנה פוליטית ולא עניינית.

טוב שהארץ סוערת עכשיו מהמעצרים האלה, אבל האמת היא שהיא הייתה צריכה לסעור כבר מזה זמן רב. ראשית, אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה מגלה גישה שאינה מכבדת דיה את זכות ההפגנה. כן, גם בהפגנות שהיו מזוהות עם הימין. אבל מעבר לכך, ידה של המשטרה קלה הרבה יותר מדי על ההדק בביצוע מעצרים באופן כללי – ולא רק של מפגינים.

חוק המעצרים שנחקק בשנת 1996 נועד להפחית את מספרם של המעצרים, בפרט מעצרי השווא, וזאת בעקבות נתונים שהוצגו בפני הכנסת בזמנו על שימוש יתר במעצרים - כ-37 אלף מעצרים בשנה, לפי דוח מבקר המדינה משנת 1995. אולם במקום שיפחת מספר המעצרים, מספרם רק תפח מאז, עד שהגיע בשנים 2016-2015 לכ-61 אלף מעצרים בשנה.

בשנים האחרונות פרסמה המשטרה נתונים על כך שחלה ירידה במספר המעצרים, לכ-53 אלף מעצרים בשנת 2018, אך דוח מבקר המדינה האחרון הצביע על כך שהמשטרה לא כללה בנתונים עשרות אלפי מעצרים שהיא עורכת כל שנה. גם אם חלה ירידה במספר המעצרים בשנים האחרונות - ויש לברך על מגמה זו אם זה אכן המצב - ניכר שהמשטרה טרם הפנימה את הגישה שחוק המעצרים נועד להנחיל: מעצר הוא אמצעי אחרון שיש לנקוט רק אם אין כל ברירה אחרת, ורק כשמתקיימת אחת משלוש עילות המוגדרות בחוק. חשוב לומר שגם לבתי המשפט, שלא פעם כושלים בביקורת השיפוטית על מעצרים בישראל, יש חלק בפער שנוצר בין הוראות חוק המעצרים לבין יישומו בפועל.

אם כך, כיצד זה שרק עתה התעוררנו? אחת הסיבות העיקריות (והמצערות) לכך היא שמרבית הסובלים מכובד זרועה של המשטרה הם קבוצות מוחלשות ובני מיעוטים. כך, לדוגמה, לפי נתוני היחידה לתיאום המאבק בגזענות, שיעור התיקים שנפתחו נגד חשודים מציבור יוצאי אתיופיה עמד בשנת 2019 על 3.27% מכלל התיקים שנפתחו באותה שנה, כמעט כפול משיעורם באוכלוסייה (1.7%). בנוסף, ממחקר שערכתי לפני כשנתיים, עלה שמתוך כלל המעצרים לצרכי חקירה של אזרחים בישראל בסוף 2017, הגיע חלקם של ערביי ישראל לכ-48%, יותר מפי שניים מחלקם באוכלוסייה. שימו לב לנתון נוסף: בקרב האוכלוסייה היהודית שיעור המעצרים שהסתיימו בהגשת כתב אישום עמד על כ-50%, ואילו בקרב ערבים אזרחי ישראל באותה תקופה השיעור עמד על 35%, ואף פחות מזה. מעצרים מיותרים, כבר אמרנו?

למרות שמדיניות ריבוי המעצרים של המשטרה מאפשרת מעצרי שווא מיותרים, כל עוד מדובר במיעוטים ובאוכלוסיות מוחלשות – קל לרוב הציבור כמי שלא צפוי בדרך כלל לבוא במגע שכזה עם המשטרה, להתעלם מהפגיעה בזכויות החשודים בישראל. לרובנו קל להדחיק את הסוגיה. זו בעיה "שלהם", ולא בעיה "שלנו".

יש לקוות שמעצרו המטלטל של אמיר השכל יביא לחשבון נפש בקרב המשטרה. אולם מן הראוי שחשבון נפש זה ייעשה לא רק בהקשר של מעצרם המיותר של מפגינים, אלא גם בהקשר הרחב יותר של מעצרים מיותרים בכלל. ואם המשטרה לא תמלא את תפקידה כנדרש, עלינו כציבור לדרוש זאת ממנה.

פורסם לראשונה בדה מרקר.