על אי שוויון ותוכנית הסיפוח

בהחלטתו בעניין חוק ההסדרים השבוע, הציב בית המשפט במרכז הדיון המשפטי את אי השוויון המובנה ביחסי הכוח בין המתנחלים לפלסטינים ביהודה ושומרון

Flash 90

החידוש המרכזי בפסק הדין של בית המשפט העליון, שפסל אמש את חוק ההסדרה, הוא העובדה שבית המשפט הציב במרכז הדיון המשפטי את אי השוויון המובנה ביחסי הכוח בין המתנחלים לפלסטינים ביהודה ושומרון.

מאז פסק הדין בעניין אלון מורה בשנת 1979, שאסר על הפקעת קרקע פרטית לשם בניית התנחלויות, אמורות התנחלויות ישראליות ביהודה ושומרון להיבנות על קרקעות מדינה בלבד. אך בין השנים 1992-1996 וביתר שאת, בין השנים 2002-2006, נבנו אלפי יחידות דיור ומבני ציבור בהתנחלויות על קרקעות שאינן קרקעות מדינה. בחלק מהמקרים נעשה הדבר בתום לב, בגלל שרטוט לא נכון של מפות ההכרזות, ובלא שבוני הבתים או מי שגר בהם היה מודע כלל לבעייתיות המשפטית של הבניה, אבל ברוב המקרים התבצעה הבניה תוך שמי שבנה היה צריך להיות מודע לכך שהבניה אינה חוקית, ואינה יכולה להיות חוקית, בין משום שהקרקע היא קרקע פלסטינית פרטית מוסדרת (בכמעט מחצית מהמקרים), ובין משום שלא התקבלו אישורים לביצוע הבניה.

הדחיפה לבניה הבלתי חוקית המסיבית הגיעה, לעיתים בצורה מפורשת ולעיתים בקריצה, מראשי מועצות אזוריות, מגופים מיישבים דוגמת החטיבה להתיישבות של הסוכנות, ומנציגים רשמיים למחצה של הממשלה. כל אלו יצרו כלפי המתיישבים מצג על פיו הדרך הנכונה להתנהלות בשטח היא קודם לבנות, ואח"כ לקבל אישורים. עם השנים נחשף כי בחלק ניכר מהמקרים הבניה נעשתה על קרקעות פרטיות פלסטיניות.

מה שאפשר את ההתנהלות הזו הוא מבנה הכוח המפלה ביהודה ושומרון. מצד אחד, המתנחלים, שמאחוריהם עומדת התמיכה של ממשלת ישראל; מצד שני, הפלסטינים, שאין להם זכות בחירה וממילא הם חסרי כוח פוליטי, שפעמים רבות נשללה אפילו זכות הגישה שלהם אל הקרקע שבבעלותם, ואשר נתפסים על ידי כלל הגורמים הרשמיים כ"אויב", וכמי שמהווים סכנה ביטחונית פוטנציאלית, ומחסום מפני התפתחות ההתיישבות.

בעשור שלפני חקיקת חוק ההסדרה, החלו הפלסטינים להשתמש בנתיב היחיד שנותר פתוח בפניהם – פניה לבית המשפט, על מנת לעצור את הבניה על אדמותיהם. אכן, בכמה מקרים התערב בית המשפט, ואף הורה על פינוי בתים, ובמקרים בודדים, למשל בעמונה, על פינויו של יישוב שלם.

חוק ההסדרה הוא התגובה הבוטה במיוחד של הממסד הישראלי לעתירות הפלסטינים שביקשו לשמור על קניינם. המתנחלים ותומכיהם הפוליטיים יכלו להסתפק בניסיונות להכשיר את הבנייה במקום, שנעשתה טעות בתום לב, ולפנות את הבניה במקום שמתברר שאכן נעשתה באי חוקיות בוטה. במקום זאת, הם בחרו להשתמש בכלי הברוטאלי ביותר שקיים בידי המדינה המודרנית: הפקעה סיטונית של זכויות קניין פרטיות, והכל לשם הכשרה בדיעבד של אי חוקיות בוטה. העובדה שחקיקת החוק עלתה בכלל על הדעת, היא ההוכחה הטובה ביותר לאי השוויון המובנה ביהודה ושומרון. קשה להאמין ששימוש כזה בחוק היה נעשה כלפי כל קבוצה אחרת שיש לה אפילו כוח פוליטי מינימלי.

בפסק הדין של בית המשפט ניכר הניסיון לאזן במעט את אי השוויון, אך פסילת חוק ההסדרה לא שינתה את מבנה הכוח הבסיסי. ראש הממשלה כבר הכריז על כוונתו להחיל את הריבונות הישראלית על ההתנחלויות, בלא לתת זכויות אזרח לפלסטינים הגרים שם. אם אכן תתממש תוכנית החלת הריבונות באופן זה, אי השוויון המובנה ביחסים בין ישראלים לפלסטינים רק יועמק. התוצאה של מהלך כזה עלולה להיות שלילה מסיבית עוד יותר של זכויות הפלסטינים. במקרה כזה, ייתכן שאפילו בית המשפט העליון כבר לא יוכל לסייע.