המינוף של מוביט

רשויות השלטון אוספות ומייצרות כמויות אדירות של מידע, חלקו עשוי להיות יקר ערך מאד לתעשיות הטכנולוגיה, אבל בלי מדיניות ברורה להנגשת הנתונים, לא המדינה ולא האזרחים ירוויחו מזה

Flash 90

עסקת הענק של מכירת מוביט לאינטל במיליארד דולר היא העסקה המשמעותית ביותר שנעשתה עד היום לחברה שהתבססה על מאגר מידע ציבורי. אפליקציית מוביט התבססה על מאגר המידע המתעדכן של התחבורה הציבורית שנמצא בידי משרד התחבורה, כך שמדיניות הנגשת מאגרי המידע של הממשלה הייתה התנאי הראשוני להצלחתה.

רשויות השלטון אוספות ומייצרות כמויות אדירות של מידע, חלקו עשוי להיות יקר ערך מאד לתעשיות הטכנולוגיה. הבעיה היא שיישום החלטת הממשלה 1933 בעניין פתיחת מאגרי המידע השלטוניים משנת 2016 מתנהל בעצלתיים. לא כל המאגרים הממשלתיים עברו תהליך של מיפוי וברובם המידע לא מטוייב. באתר דאטה.גוב נמצא מספר מועט של מאגרים, והתוכנית לאי גביית תשלום על שימוש במאגרים שלטוניים, מה שיאפשר לסטארטאפים לגשת אל המאגרים בחינם ולממש באמצעותם רעיונות חדשניים - לא תתבצע כבר ב-2020. התמריצים למשרדי הממשלה להנגיש ולשחרר את המאגרים - אינם קיימים באופן מספק.

מה שנדרש הוא מדיניות כוללת ואחודה להנגשת נתונים ודאטה שלטוניים. אינני עוסקת כרגע בשאלה מה המדינה אוספת, האם זה מוצדק או כיצד היא שומרת ומאבטחת את המאגרים שלה, אלא בצורך לאפשר שימושים שניוניים שאפשר לעשות במידע כדי לקדם את המחקר והמדע וגם - להרוויח כסף. מדיניות הנגשת הנתונים האחודה צריכה לכלול כמה נדבכים:

ראשית, יש לעודד את הרשויות השלטוניות השונות לפתוח את מאגרי המידע שלהן באופן משמעותי לאין שיעור ממה שנעשה עד היום. יש להקצות יותר תקציבים לטיוב מאגרים ולתגמל רשויות שלא רק יכניסו את העניין לתוכניות העבודה שלהן אלא גם יבצעו.

שנית, יש לנסח מדיניות פרטיות ברורה ואחידה. חלק ממאגרי המידע הממשלתיים כוללים מידע אישי שנאסף בכפיה במסגרת החוק. הנגשה של מידע כזה, לעיתים אפילו כשהוא "מותמם" (כלומר עבר סוג של אנונימיזציה) מעניק כוח למי שיקבל אותו ויעשה בו שימושים חדשים. הממשלה קבעה כי מאגרים הפוגעים בפרטיות לא ייפתחו, אבל לא קבעה מתווה מעשי לאיזון וניהול הסיכונים בין הערך הגלום בפתיחת מאגרים לבין הזכות לפרטיות. כתוצאה מכך, בחלק מן הרשויות הנגשת המאגרים מתמוססת, בעוד שאצל אחרות, למשל במאגרי המידע הרפואיים של משרד הבריאות וקופות החולים, היא מתבצעת באופן לא אחראי מספיק ותוך הסתמכות פיקטיבית על העובדה שהמידע שמונגש הוא מותמם ובלי לקחת בחשבון את הנזק העצום שייגרם לנו אם אפשר יהיה לעשות זיהוי חוזר שלו.

שלישית, יש ליצור מדיניות הנוגעת לתחרות בשווקי דאטה. אם למוביט יש נגישות למאגר הממשלתי של התחבורה הציבורית והיא מחזיקה במקביל במאגר הנתונים הגדול ביותר של תנועות אנשים שהיא אוספת ממיליוני משתמשים, וכולל גם ביקושים לתחבורה לפי שעות ואזורים, ויש לה גם שיתוף פעולה עם פנגו ובנק הפועלים במכרז להפעלת אפליקציות תשלום בתחבורה ציבורית בישראל – נוצרים כאן שווקי דאטה חדשים וענקיים ששליטה בהם יכולה לגרום לנזקים לא פחותים מאלה שאפיינו שווקים ריכוזיים בעבר: ניסיון לדחוק רגלי מתחרים, העלאת מחירים ופגיעה באיכות מוצרים.

רביעית, יש לקבוע כללים לעיבוד הנתונים ולאפיין סוגים של דאטה ושימושים רגישים כמו למשל מידע בריאותי; או למשל מוצרים שישמשו אחר כך את רשויות השלטון עצמן בהחלטות לגבי זכויות של אזרחים או בניהול ערים חכמות. אחרי הכול, אם מדובר במידע שנאסף על ידי המדינה לא כדאי שהשימוש בו יהיה שימוש לרעת הכלל.

היעדר מדיניות הנגשת מאגרי מידע ויישום חלקי של מה שכבר קיים, מובילים לחוסר מיצוי הפוטנציאל האדיר הטמון בחדשנות או לחלופין לאובר-חדשנות בלתי מפוקחת, כמו גם לחוסר אחידות, חוסר שקיפות ושבי רגולטורי במשרדי ממשלה מסוימים. הצלחתה של מוביט צריכה לשמש זרז לקידום העניין, לתפארתStart Up Governmet  ולא רק סטארט אפ ניישן.

פורסם לראשונה בגיקטיים.