חשיבותה של שקיפות שיפוטית

ההחלטה לאפשר כמה שידורים חיים מדיוני בית המשפט היא מהחשובות בתולדות מערכת המשפט הישראלית, אולם צריך לקוות שהצעד הזה אינו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי

Flash 90

ההחלטה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, לאפשר לאחרונה כמה שידורים חיים מדיוני בית המשפט, עשויה להתגלות כאחת ההחלטות החשובות ביותר בתולדות בית המשפט, למרות שהיא החלטה מנהלית ולא שיפוטית. זמנים קשים הם קרקע נוחה לשינויים ומהפכות, ואין ספק שתקופת הזמן הנוכחית היא תקופה קשה במיוחד למעמדו של בית המשפט. מעולם לא העזו פוליטיקאים בכירים, כולל ראש הממשלה עצמו, לאיים בצורה בוטה וישירה כל כך על בית המשפט שהחלטה שלא תתאים לרצונם תיענה בתסריט אפוקליפטי לחברה כולה (בחירות רביעיות), וגם באיום ישיר על בית המשפט עצמו, בפסקת התגברות גורפת.

מלכתחילה, הסיבות שיצרו את מסורת ההימנעות מסיקור ישיר של דיונים משפטיים פחותות בחשיבותן כשמדובר בדיוני בג"ץ. הסיבה העיקרית קשורה לזכותו של הפרט שלא להיחשף בשעתו הקשה, כשהוא עומד לדין פלילי או נתבע כספית בדין אזרחי. סיבה מרכזית נוספת היא העובדה ששידורים חיים מזירה כלשהי נוטים מטבעם להעצים את הדרמה. כשאנשים נחשפים מול המצלמה הם נוטים שלא לדבר לגופם של דברים, אלא לגופם של הצופים: לנסות להרשים אותם בטיעונים מתלהמים, בשפת גוף מאיימת, וכדומה. עולם המשפט אינו מעוניין בכל אלה, וטוב שכך.

אבל שני הנימוקים האלה כמעט שלא רלוונטיים ביחס לדיוני בג"ץ. השאלות הנידונות בדיונים האלה הם לרוב עניינים ציבוריים שלא כאבי הפרט עומדים במרכזם אלא שאלות חוקתיות והתנגשות בין ערכים שונים, וממילא אין כאן פגיעה בצנעת הפרט. מכיוון שהשאלות הן עקרוניות ולא אישיות, גם הפיתוי של העצמת הדרמה נמוך יותר. מנגד, הסיכון הרגיל שבהופעה מול המצלמה הופך דווקא ליתרון כשמדובר בשופטי בג"ץ. אם אדם מן היישוב, קל וחומר איש ציבור, עלול להתפתות לגישה פופוליסטית ודמגוגית כשהוא בפני מצלמה, פוטנציאל הפופוליזם של השופטים יכול להיות דווקא לברכה. כי הם יצטרכו לדבר בשפה עממית יותר, כזו שגם הצופה מן השורה יוכל להבין ולהזדהות. מהבחינה הזו, אמרתו המפורסמת של השופט לואי ברנדייס על 'אור השמש כחומר החיטוי הטוב ביותר', נכונה לא רק כלפי תפקידה הציבורי החיוני של החשיפה התקשורתית. היא יכולה להתפרש גם כיתרון השקיפות השיפוטית כחומר חיטוי מול הרעל המופנה בימים אלה כלפי מערכת המשפט עצמה.

צריך רק לקוות שהצעד החשוב הזה של הנשיאה חיות אינו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. הסכנה הניצבת מול מעמד בית המשפט הרי איננה ממוקדת באותם אינטלקטואלים, מכל המחנות הפוליטיים, היודעים שבג"ץ שגה מאוד בעשורים האחרונים, אבל יודעים גם את חיוניות המערכת הזו לתמהיל הכולל של הדמוקרטיה הישראלית. הבעיה היא בהמוני ישראלים שהדקויות רחוקות מהם, והם הוסתו במשך שנים להאמין ששופטי בג"ץ הם חבורת שמאלנים שעניינם להרוס את המדינה מבפנים, על-ידי פגיעה בצה"ל, בדת ישראל, וכמובן בנכס הישראלי החשוב מכל - ביבי.

יתר על כן, הציבור הזה הוסת להאמין שהפרדת הרשויות הכל כך מדוברת וחיונית למשטר הדמוקרטי פירושה שאף רשות לא מתערבת במעשי זולתה. זה כמובן לא נכון גם לשיטת הפוליטיקאים עצמם. הרי הממשלה, כרשות מבצעת, מתערבת ללא הרף, למעשה הרבה יותר מדי, בעולמה של הרשות המחוקקת, כופה על הח"כים הצבעות במשמעת קואליציונית, ועוד. פירושו האמיתי של רעיון הפרדת הרשויות הוא כמעט הפוך מהפירוש העממי שניתן לו לאחרונה. מדובר ברעיון  שאף רשות לא תקבל יכולת לשלטון בלעדי, ולכן הכח לקבל את 'המילה האחרונה' צריך להיות מבוזר בין הרשויות השונות.

בין רשויות השלטון, כלומר הממשלה והכנסת, לבין הרשות המבקרת אותם, צריכה להתקיים מערכת של ביקורת הדדית: לרשות השופטת צריכה להיות סמכות לבטל החלטות ומעשי עוול של הממשלה והכנסת, וברוב מיוחס של שופטים אפילו לבטל חוקים, כשם שלכנסת צריכה להיות האפשרות לבטל, גם כן ברוב מיוחס, החלטות נוראיות של השופטים. במקרים של חוסר אמון והסכמה מתמשכים בין הרשויות אולי באמת ראוי לחזור אל הריבון, כלומר אל העם, ולשאול את פיו. כך יוכל הציבור לוודא שהאפשרות של הפוליטיקאים לבטל החלטות בעייתיות של מערכת המשפט לא תנוצל כדי להגן על עורם של הפוליטיקאים המושחתים עצמם.

פורסם לראשונה במקור ראשון.