11:0 לשפיות
הרוב הישראלי, מימין ומשמאל, חייב להודות לבג"ץ על שפעל כנדרש, בהתאם להגדרת התפקיד שלו. השמאל העמוק, ששכח מהי חזקת החפות, קיבל שיעור חיוני. הימין העמוק, ששכח כי יש שופטים בירושלים, קיבל תזכורת נדרשת
Flash 90
חלקים נרחבים בימין העמוק ובשמאל העמוק התאכזבו מרה מההכרעה החדה של בית המשפט שלא לפסול את נתניהו. פסק הדין שמט את הקרקע מתחת לאגדת הדיפ-סטייט, שהימין העמוק מנסה לשווק. כשהשופטים הליבראליים והאקטיביסטיים ביותר קובעים כי נתניהו, למרות כתבי אישום חמורים התלויים נגדו, יכול לכהן כראש ממשלה, הבלון הקונספירטיבי מתפוצץ סופית. גם השמאל העמוק קוצף: שירת המקהלה פוצחת בהאשמות שהכרעת בג"ץ "מכשירה את השרץ", שהשופטים הם טכנוקרטים שאינם רואים את התמונה כולה. מטחנת סופרלטיבים על הרס הדמוקרטיה עובדת שעות נוספות.
הרוב הישראלי, מימין ומשמאל, חייב להודות לבג"ץ על שפעל כנדרש, בהתאם להגדרת התפקיד שלו: בדק את החוק והפסיקה הרלוונטיים וכיוון שלא מצא שם הרשאה מספקת להתערב בהכרעת הבוחרים, לא מנע את התוצאה – המבישה כשלעצמה, אין ספק – שבראש המדינה יעמוד נאשם בפלילים. השמאל העמוק, ששכח מהי "חזקת החפות", קיבל שיעור חיוני. הימין העמוק, ששכח כי "יש שופטים בירושלים", קיבל תזכורת נדרשת. שני הצדדים שמלבים את מלחמת התרבות הישראלית, התאכזבו מפסק דין רזה ושרירי, שאיננו מדבר גבוהה על ערכים, אלא על היקף הסמכות של הרשות השופטת לבקר את שיקול הדעת הפוליטי של גוף פוליטי.
בג"ץ השכיל לעשות: הוא אפשר לציבור הרחב להתבונן מקרוב במעשה השיפוטי. אין טוב ממראה עיניים להזמת מחשבות דמוניות. צפינו בקבוצת מקצוענים שמגלים סקרנות, ידענות, חריפות, הומור במשורה, ובעיקר כובד ראש אחראי. זהו המענה הרגשי הנכון כנגד הניסיון החתרני, של בעלי דבר, ללהק את השופטים לתפקיד לא להם, כביכול הם מהפכנים החותרים תחת הפרדת הרשויות.
ההחלטה התקבלה פה אחד. ברור שבעתיד, כשתתפרסמנה ההנמקות, תיפרש יריעה עשירה של טיעונים שיסרטטו מחלוקות בין השופטים. אבל הקונצנזוס לגבי התוצאה – כמעט נס כשמדובר בקבוצה כל כך דעתנית - מבהיר עד כמה שטחי הסיווג הא-פריורי של השופטים לקבוצות במנעד שבין "ליבראלי" ו"שמרן". כשהנושא הוא כיבוד ליבת ההליך הדמוקרטי כל בית המשפט העליון מאמץ עמדה פאסיבית, כנדרש. אחדות הדעים, בעת הזאת, היא מים חיים לנפש צמאה.
זהו רגע של חסד במלחמת התרבות הישראלית. הרוב הישראלי חייב להתבונן בו ולהיעזר בו על מנת להיחלץ מהמלכודות שהפונדמנטליסטים – מימין ומשמאל – זורעים במרחב הציבורי המשותף. הללו לא מפסיקים במלאכתם ההרסנית לרגע: הימין מפרש את פסק הדין כמזימה טכסיסית של השהייה לצורך התקפה, שתגיע בקרוב באמצעות ביקורת שיפוטית של ההסדרים שיחוקקו על פי ההסכם הקואליציוני. השמאל מפרש את פסק הדין ככניעה של בית המשפט לאיומים של ראש הממשלה וללחץ שמא יואשם בגרירתנו לבחירות בפעם הרביעית שבסופם פסקת התגברות.
דמיינו – רק דמיינו – עולם אחר: שהימין ישבח את בית המשפט על האיפוק שגילה ויחזור בו, לאור העובדות, מניפוח הבלון האבסורדי של הדיפ-סטייט. שהשמאל יהלל את בית המשפט על ששמר על הלכת דרעי-פנחסי, שקובעת כי טוהר המידות הוא אמת מידה במינוי עובדי ונבחרי ציבור, וחזר ואושש את שפיטותם של הסכמים קואליציוניים. דמיינו שעמדה מאוזנת לא תתפרש תמיד לרעת כל אחד מהצדדים, אלא לטובת שניהם.
אינני משלה את עצמי שההחלטה השיפוטית, דרמטית ככל שהיא, תפוגג את אדי הרעל שהתמכרנו אליהם. ובכל זאת, עלינו לנצל את ההזדמנות שבה השפיות נצחה בגדול: 11:0 ולמנף אותה. למעשה, בהסכם הקואליציוני כבר נזרעה האפשרות הזו: נקבע כי יוקם "קבינט פיוס שיפעל לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית". זה הזמן לכנס ועדה מקצועית שתנצל את התקופה הקרובה לניסוח הצעה לאיזון מחודש בין "הפוליטי" ל"משפטי". הימין העמוק מבקש לבצע הפיכת נגד לשלטון המשפטנים. השמאל העמוק מבקש לשמר את המצב הקיים כדי "להציל" את הדמוקרטיה. שתי העמדות הטהרניות מסוכנות לנו. נדרשת מחשבה חדשה, מאוזנת ומפוכחת, שתשאיר את הקצוות מתוסכלים, ואת המדינה בריאה.
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.