הפרדה לשם הפליה לרעה באילת - עדכון בדבר פסק הדין המקבל את עתירתם של ילדי מבקשי המקלט

פסק הדין מכיר בקיומם של הבדלי תרבות ופערי שפה, אך קובע כי "אין מדובר בקשיים שמערכת החינוך אינה יכולה להתמודד עמם". האם משרד החינוך יפתור את הבעיה על ידי חינוך נפרד לילדי העותרים? נותר רק לקוות שלא נגיע לשם.

במאמר קודם נסקרה עתירתם של 15 ילדים מבקשי מקלט בעיר אילת שהעירייה שיבצה אותם ללימודים במסגרת נפרדת.מרדכי קרמניצר וראובן (רובי) ציגלר, "הפרדה לשם הפליה לרעה באילת", 7.8.2011, מאמרים, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

בפסק דינה של השופטת רחל ברקאי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתן ביום 2 באוגוסט 2012 נקבע כי "סירובם של המשיבים לאפשר לעותרים להשתלב במסגרות החינוך הרגילות בעיר... [הינו] בלתי סביר ובלתי מידתי" (פסקה 55).עת"מ 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן ואח' נגד עיריית אילת ומשרד החינוך, 2.8.201.

את החלטתה נימקה השופטת בין היתר על יסוד הקביעה ש"לא ניתן לקבל החלטה גורפת כלפי קבוצת ילדים בעלי מאפיינים קבוצתיים מסוימים, מבלי לבחון פרטנית את יכולתו של כל ילד, והרי כל ילד הוא עולם ומלואו [...] משרד החינוך אינו יכול לקבוע מדיניות של סגרגציה בחינוך, הנוגדת את הוראות החוק" (פסקה 43). השופטת מבקרת בחריפות את ההכללה בנוגע לילדי העותרים המופיעה בתגובת המשרד החינוך כ"ילדים בעלי מאפיינים אחידים, שאין ביניהם כל שוני. כולם חסרי יכולת לימודית, לכולם צרכים מיוחדים שאינם יכולים לזכות לטיפול במסגרת חינוכית רגילה, כולם אלימים, כולם חסרי יכולת השתלבות", וקובעת כי "התייחסות כוללנית שכזו אינה יכולה לבוא בחשבון אלא אם קיים בסיס משפטי עובדתי לכך" (פסקה 46).

פסק הדין מכיר בעובדה שקיימים "הבדלי תרבות [ו]פערי שפה, שהינם מאפיינים קבוצתיים נכון למועד הגעתם ארצה [של ילדי העותרים]", אך קובע כי "אין המדובר בקשיים שמערכת החינוך אינה יכולה להתמודד עימם. מדינת ישראל כמדינה קולטת עליה צברה נסיון רב לאורך שנות קיומה בקליטת עליה מתרבויות שונות [ו]שפות שונות" (פסקה 47). בהקשר זה השופטת דוחה את ההסתמכות על הפחד מן הזר כבסיס להפרדה וקובעת כי "[זהו] פחד מוכר ולכן ניתן להבינו אך לא לקבלו". היא מצביעה על החשש שמשרד החינוך "חשף עצמו לפופוליזם ולא הפעיל שיקול דעת נקי ממשוא פנים" (פסקה 52).

כמו שצוין במאמר הקודם, עיריות אחרות אינן נוקטות מדיניות דומה, והשופטת מצביעה על כך באומרה ש"ההבחנה אותה מבקשים המשיבים לעשות כלפי העותרים השוהים בעיר אילת בשונה מילדי מבקשי מקלט אחרים ברחבי הארץ אינה בבחינת הבחנה מותרת כי אם הפליה אסורה" (פסקה 54). באופן נדיר יחסית בפסיקה בעניין מבקשי מקלט, השופטת מתייחסת מפורשות לרקע להצטרפותה של ישראל לאמנת הפליטים, בקובעה כי "מחובתנו לזכור ולא לשכוח את דבר היותנו פליטים בגולה בעבר הלא רחוק, את עובדת היות מדינת ישראל בין המדינות הראשונות שחתמה על אמנת הפליטים כמי שתקומתה מחיי פליטות ושואה".

בשולי הדברים יצוין כי פסק הדין אינו פוסל לכאורה את האפשרות שמשרד החינוך יקבע מדיניות "של חינוך נפרד לילדי העותרים כחלק מן המאבק הכללי של המדינה בתופעת ההסתננות", אך מבהיר כי אם זהו חפצו של משרד החינוך, עליו לנקוט "מדיניות אחידה בכל הארץ אף על דרך תיקוני חקיקה", ולא להחיל "מדיניות פרטניות לגבי העיר אילת בשונה מן המדיניות ברחבי הארץ ובניגוד לדין" (פסקה 44). נותר רק לקוות שמחוקקינו לא יפעלו בהתאם למתווה זה עם שובם מפגרת הקיץ.