החוק למניעת הסתננות בבית המשפט העליון: סיבוב שני

אין מנוס מלשוב ולהציג את הפתרון המתבקש: הסדרה בחקיקה ראשית של מעמדם וזכויותיהם של מבקשי מקלט, פליטים מוכרים ומי שבקשותיהם להכרה כפליטים נדחו אך לא ניתן להרחיקם ומכאן שיש להעניק להם "הגנה משלימה". הסדרה זו אפשר שתיעשה במסגרת חוק הגירה לישראל או בחקיקה ייעודית לעניין זה. לעת הזאת יש לקוות שבית המשפט העליון יפסול את תיקון מס' 4 כמו שפסל את קודמו.

ב-16 בספטמבר 2013, בפסק הדין בבג"ץ  7146/12 אדם נ' הכנסת ואח', קבע בית המשפט העליון פה אחד בהרכב מורחב של תשעה שופטים כי תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות מינואר 2012, שאִפשר החזקה של מבקשי מקלט במעצר לשלוש שנים, איננו חוקתי, והורה לבטלו.

ב-10 בדצמבר 2013, יום זכויות האדם הבינלאומי, חוקקה הכנסת את תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות. התיקון קובע שני הסדרים מהותיים: (א) מעצר למשך שנה של כל מבקש מקלט ("מסתנן") שנכנס לישראל לאחר כניסת התיקון לתוקף, תופעה שכמעט אינה קיימת לאחר השלמת הגדר, כמו שהמדינה מתגאה בתשובתה לעתירה. (ב) החזקתם של מבקשי המקלט שנכנסו לישראל לפני כניסת התיקון לחוק ו"קיים קושי" לגרשם, במתקן "חולות" ללא הגבלת זמן (זולת אם יבחרו לצאת מישראל "מרצון"). המגבלה על מספר המוחזקים ב"חולות" הוא מספר המיטות הפנויות במתקן.

ב-1 באפריל ידון אותו הרכב של בית המשפט העליון בעתירה נגד חוקתיות החוק על שני רכיביו (בג"ץ 8425/13 פלוני ואח' נ' הכנסת ואח'). העתירה הוגשה בין היתר בשמם של שני מבקשי מקלט אזרחי אריתריאה שעד לאחרונה הוחזקו במתקן הכליאה "סהרונים" מכוח החוק הקודם, ולאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 4 הועברו מכוחו למתקן "חולות" הסמוך לו. במאמרי "החוק למניעת הסתננות - גרסת נובמבר 2013: לא תם ולא נשלם" טענתי כי תיקון מס' 4 פסול אף יותר מתיקון מס' 3 הבלתי חוקתי, בין השאר בשל ארבעת מאפייניו אלה: (א) הרקע העובדתי – צמצום ניכר של מספר הנכנסים לישראל; (ב) הרקע המשפטי – ההכרה המפורשת שההסדר חל על אלה שאין בטווח הזמן הנראה לעין אפשרות לגרשם; (ג) העמדת הפנים הכרוכה בשימוש במושג "מרכז פתוח לשוהים" (דיווחים על התנאים ב"חולות" מותירים מעט מקום לספק בעניין זה);¹  (ד) היעדר ביקורת שיפוטית על עצם ההחזקה במתקן ועל משכהּ.²

בעצומה שהייתי ממנסחיה ונשלחה בינואר 2014 לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בחתימתם של 400 אנשי אקדמיה ורוח,³  צוין כי על פי נתוני משרד הפנים שוהים בישראל כמעט 54,000 מבקשי מקלט, רובם המכריע (49,000) נמלטו מאריתריאה ומסודאן.⁴  עוד נטען בעצומה כי ישראל מחויבת לבחון בתום לב ובהליך הוגן, לפי הסטנדרטים המקובלים במדינות דמוקרטיות, אם מבקשי המקלט זכאים למעמד של פליטים, או לכל הפחות אם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם אם יוחזרו לארצות מוצאם. אמנם אפשר שלאחר בדיקה הוגנת יימצא בנוגע לאחדים מהם כי הם אינם עומדים בתנאי ההגדרה של "פליט" באמנת הפליטים. ואולם לפי נוסחו, תיקון מס' 4 נועד לחול במצבים שבהם "מצא ממונה ביקורת הגבולות כי קיים קושי בביצוע גירושו של מסתנן". במילים אחרות, במצבים שבהם עקרון אי-ההחזרה אינו מאפשר לישראל להשיב בכפייה "מסתננים" לארץ מוצאם, הפתרון – לפי המחוקק, המכיר בכך – הוא החזקתם ב"חולות" לפרק זמן בלתי מוגבל או עד שיסכימו לעזוב "מרצון". הסדר זה עומד בניגוד בולט לדירקטיבה האירופית, המקנה זכויות סוציאליות ואחרות במדינות האיחוד האירופי למי שאינם כלולים בהגדרה של "פליט" אך אי-אפשר להרחיקם (הסדר "הגנה משלימה").⁵

במאמר קודם הצבעתי על כך שכלל אוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל מחזיקה ב"אשרה" מסוג 2(א)(5) שאינה מקנה להם זכאות לשירותי בריאות, למעט במצבי חירום, או לביטוח לאומי, ושהעסקה של המחזיקים בה נעשית לנוכח הודעת המדינה בבג"ץ 6312/70 קו לעובד כי לא תאכוף את איסור ההעסקה הקבוע בגוף האשרה.⁶  דו"ח חדש של המוקד לפליטים ולמהגרים מראה שלאחרונה נעשה הליך חידוש האשרות למבקשי המקלט קשה ומעיק במיוחד,⁷  עד כי לפני שבוע נאלץ משרד הפנים להודיע כי בשל העומס בלשכותיו לא יינקטו צעדים נגד מבקשי מקלט שלא הספיקו לחדש אשרות.⁸

כמאמר קאטו הזקן אין מנוס מלשוב ולהציג את הפתרון המתבקש: הסדרה בחקיקה ראשית של מעמדם וזכויותיהם של מבקשי מקלט, פליטים מוכרים ומי שבקשותיהם להכרה כפליטים נדחו אך לא ניתן להרחיקם ומכאן שיש להעניק להם "הגנה משלימה". הסדרה זו אפשר שתיעשה במסגרת חוק הגירה לישראל (דוגמת הצעת החקיקה שבחנתי במאמר קודם) או בחקיקה ייעודית לעניין זה.⁹  לעת הזאת יש לקוות שבית המשפט העליון יפסול את תיקון מס' 4 כמו שפסל את קודמו.