תנו לצה"ל לנצח, אבל לא רק לו

עם המעורבות הגוברת של צה"ל במאבק מול נגיף הקורונה, חשוב לוודא שהשימוש בצבא בהתמודדות מול אתגרים אזרחיים, ולא אויבים חיצוניים, נעשה רק במקרים בהם הדבר הכרחי. לטווח הארוך, נדרש טיפול שורש במערך מנגנוני הסיוע האזרחיים, שנזנחו עקב חיזוק פיקוד העורף בתקופת מלחמת לבנון השנייה

Flash 90

בין דיווחי הקורונה הרבים ביחס למספר החולים וההגבלות החדשות, קשה לפספס גם את מעורבותו ההולכת וגוברת של צה"ל במאבק בנגיף. מה שהתחיל בנטילת אחריות על שתי מלוניות אשפוז לחולים מאומתים וגיוס חיילות חיל חינוך לטובת שמרטפות עבור ילדיהם של אנשי צוותי רפואה, עבר לתגבור כוחות שיטור ואכיפה בפרישה ארצית, והמשיך עד לנטילת אחריות כוללת של פיקוד העורף על אזורים המוכרזים תחת סגר, כמו העיר בני ברק. קריאתו של שר הביטחון נפתלי בנט כי יש לתת לצבא אחריות כוללת על האירוע אם כן, לא נשמעת בחלל ריק ויש לה היאחזות איתנה במציאות שבה הצבא הולך ותופס שליטה. בקורונה כמו בקורונה, הכל אפשרי. גם תמונות של חיילים מפטרלים ברחובות המדינה.

גיוסו של צה"ל לטובת מטרות אזרחיות שאינן צבאיות נתפס בעיני הציבור הישראלי כעניין טבעי. אל מול המשבר העולמי של מגפת הקורונה, הטענה המתבקשת היא שאין אף גוף אחר שמסוגל לטפל כראוי במשבר, ולהציל חיי אדם. יתר על כן, צה"ל, צבא העם, מבטא בכך את חובתו לציבור בהגנה על חייו מפני אויב הקורונה הזעיר, הנסתר והחמקמק.  

קשה לחלוק על כך שבעת הזו יש לרתום את צה"ל למאבק בקורונה. אכן, צה"ל הוא הגוף המאומן ביותר בישראל בהתמודדות עם שעות חירום. יחד עם זאת, החלטות שיתקבלו בנקודת הזמן הנוכחית ישפיעו על הדרך שבה ישראל תתמודד עם משברים אזרחיים עתידיים, ולכן חשוב להציף כבר עתה את הקשיים הגלומים בכך תוך סימון הגבולות הרצויים.

מדינות דמוקרטיות מקימות צבא בעיקר על מנת להגן על עצמן מפני אויבים חיצוניים, המאיימים על עצם קיומן. בשל כך, ניתנים לצבא אמצעים כלכליים רבים, מונופול על השימוש בכוח, ופטור ממגבלות שונות הנובעות מהמשטר הדמוקרטי, בהן חובת שקיפות, התערבות שיפוטית מוגבלת והתנהלות תחת חקיקה מיוחדת המאפשרת פגיעה נדרשת בזכויות אדם מתוקף תפקידו.

מטבע הדברים, ההכשרה הניתנת למשרתים בצבא נועדה לטיפול באיומים חיצוניים. לרוב החיילים אין ידע ולא הכשרה באכיפת סדר ובטח בניהול מוסד רפואי – כפי שגם הצהיר פיקוד העורף רק לאחרונה.

נקודה זו חשובה שבעתיים בישראל, שבה קיים גיוס חובה, אשר נשען במידה רבה על הצורך להגן מפני אויבים. אמנם חלק מהחיילים משרתים כבודדים בתפקידים בעלי השקה לחיים האזרחיים, אך השימוש במגויסי חובה למשימות אזרחיות, ובתוכן כאלה המערבות סיכון לחלות, דורש הוכחה כי אכן הגענו למצב של אין ברירה.

ומכאן, בטווח הקצר, אין להשתמש בצה"ל ובחייליו למשימות המאבק בקורונה אלא במקום שהדבר הכרחי. הצבא בוודאי איננו הפתרון לכל בעיה ששאר רשויות המדינה נתקלות בה, ובכל מקרה התנהלותו צריכה להיעשות בכפיפות להחלטות הרשויות האזרחיות, וככל הניתן תוך התמקדות בתפקידי עזר בלבד, ובטח שלא ליטול את כל ניהול האירוע האזרחי במהותו על עצמו.

בטווח הארוך יותר, נדרש טיפול עומק במנגנוני הסיוע האזרחיים. המצב הנוכחי נובע במידה רבה מהתמוטטות מערכות הסיוע האזרחיות במלחמת לבנון השנייה, אשר בעקבותיה חוזק פיקוד העורף והפך לגורם המוביל להתמודדות העורף עם משברים ביטחוניים. אלא שתהליך זה הביא להזנחת יכולתן של הרשויות המקומיות ושאר הגופים האזרחיים להתמודד עם משברים שהם אזרחיים במהותם, וזוהי קריאת השכמה לשדרוג יכולות אלה. העובדה שאין כיום ראש קבוע לרשות החירום הלאומית היא רק דוגמה אחת המבטאת את עומק האתגר הניצב לפתחנו. משבר הקורונה יחלוף, אך חשוב שהשפעותיו ארוכות הטווח לא יתרמו לערעור מרכיבי ההסכמה הבסיסית של החברה הישראלית.