האם הקורונה תביס את הפופוליזם?

אין ספק שמשבר הקורונה מתדלק צעדים אוטוריטריים, אבל לא לאורך זמן. ייתכן שאנו חוזים בשירת הברבור של מנהיגים פופוליסטיים, שהמסרים שבעזרתם זכו עד היום לתמיכת "העם" איבדו מכוחם

Flash 90

מגפת הקורונה מסמלת סוג חדש של איום שאין לו זהות, דת או לאום וגם לא תכלית. מדובר באויב, אבל לא כזה שאפשר להסית נגדו. אין ספק שבמישור האישי והבינאישי, הקורונה תיתן אותותיה גם זמן רב לאחר שתדעך. השאלה היא האם הדמוקרטיה תצא מחוסנת או מחוסלת ממנה.

לפני פרוץ הקורונה, רבים היו מוטרדים מהתדלדלות הרוח הדמוקרטית ועליית כוחם של מנהיגים פופוליסטיים ורוחות אוטוריטריות. הרגע ההיסטורי הזה שבו ירד קרנה של הדמוקרטיה והופיעה מגפת הקורונה מעלה את השאלה האם הקורונה תזיק עוד יותר לדמוקרטיה, או שהיא תביא לנפילתם של מנהיגים והלכי רוח פופוליסטיים?

בטווח המיידי וברגעי האמת של התמודדות עם הקורונה, אנו רואים שהחירות הדמוקרטית נדחקת מפני החרדה. במדינות אוטוריטריות, מנהיגים מנצלים לרעה את משבר הקורונה כדי לחזק את אחיזתם, אך גם במדינות דמוקרטיות נחצו קווים אדומים במעקב אחרי אזרחים ובחדירה למרחב הפרטי; והציבור, ברובו, מסכים לצעדים אלה מתוך אמונה שהם נועדו בראש ובראשונה להגן על שלומו. במובן הזה, המלחמה בקורונה דוחה את הדמוקרטיה.

אבל מבט מעמיק יותר על הלכי הרוח הפופוליסטיים ומקורות ההזנה שלהם, מצביע על כך שאולי עם שוך הקורונה, מנהיגים פופוליסטיים יפנו את מקומם, משום שהגלים עליהם נישאו עד כה – התנפצו. לאור זאת, צריך לבחון שני היבטים מרכזיים בתופעת הפופוליזם בזיקה למשבר הקורונה ולאחריו:

האחד, שנאת האחר, אנטי פלורליזם, פרו-לאומנות, ואנטי-גלובליזם; והשני, זלזול בפרופסיונאליזם ועוינות האליטות.

ראשית, אנו רואים שהתגובה הרפלקסיבית של מנהיגים פופוליסטיים היא בכל זאת למצוא "אחר" להסית נגדו. טראמפ, למשל, מנסה לזהות את "האיש הרע" בסיפור - סין, שבה התפרצה המגיפה, ובימים האחרונים חיציו מופנים גם לארגון הבריאות העולמי. בהונגריה, מנהיגה הפופוליסטי ויקטור אורבן, שבתקופת שלטונו מוטט את הדמוקרטיה, ניסה להשתמש בעובדה שהנשאים הראשונים שהתגלו היו שני סטודנטים איראניים כדי ללבות את השנאה למהגרים.

גם בישראל, יצירת חזית מאוחדת במאבק נגד הקורונה הולידה תיוג של האחר, המאיים, והפעם, כיוון שאי אפשר היה להפנות את החצים לחשוד המיידי, המיעוט הערבי, הם הופנו לציבור החרדי. במקום אמפתיה לקושי בהתמודדות של האזרחים החרדים עם הווירוס, בשל העדר ערוצי תקשורת עם החברה הישראלית, חוסר מודעות והבנה, כפיפותם להוראות הרבנים, אורח חייהם הקהילתי, העוני והצפיפות שבהם הם חיים, הם הפכו בן לילה לאויבי שלום הציבור.

אבל "האחר" של הקורונה אינו מטעין את הציבור באותה עוינות אנטי-פלורליסטית כמו ארגוני טרור, או מיעוט לאומי, וזאת בשל אופיו המיוחד – מדובר בווירוס ללא זהות, ללא תכלית, שאי אפשר ללבות דעות קדומות ביחס אליו, ושאינו מבדיל בין אדם לאדם.

נכון שבטווח הקצר, אפקט הקורונה אמנם מחזק נטיות אנטי-גלובאליות, שכן הוא הוביל לסגירת גבולות, למניעת תנועה של אזרחים ממדינה למדינה, לחזרה של אזרחים למדינות האם שלהם. אך המשבר הנוכחי הוכיח גם שהקורונה אדישה לגבולות הלאומיים, בדומה לאיומים אחרים על האנושות כמו משבר האקלים. המאבק בקורונה גם לימד על הכוח הטמון בהעברת מידע ומשאבים בין המדינות השונות, ועל חשיבות שיתוף הפעולה סביב המאמצים המדעיים למצוא חיסון לנגיף ותרופות להתמודדות איתו.

בכל הקשור לבוז למומחיות כמקור הזנה של הפופוליזם, המגפה השיבה לאנשי המקצוע והמדענים את כבודם, שנרמס בשנים האחרונות על ידי מנהיגים פופוליסטיים שדחו בבוז את המקצוענות כמסווה לאליטיזם וכאמצעי לשמירת ההגמוניה של האליטות הישנות. אם הציבור במדינות דמוקרטיות יאמין שהמשברים הבאים יהיו כלל-עולמיים, כמו למשל אסונות טבע כתוצאה ממשבר האקלים, הוא יעדיף מנהיגים שקולים הפועלים לאור מדיניות מבוססת ראיות ולא מנהיגים פופוליסטיים שפועלים באופן גחמני ואימפולסיבי.

אין ספק שמשבר הקורונה מתדלק צעדים אוטוריטריים, אבל לא לאורך זמן. מדיניות המבוססת על הסתרה, הכחשה, והפצת כזב לא יכולה לעמוד בפני המחלה והמוות, שהם מוחשיים יותר מכל מסר תועמלני. יכול מאוד להיות שאנו חוזים בשירת הברבור של מנהיגים פופוליסטיים, שהמסרים שבעזרתם זכו עד היום לתמיכת "העם" איבדו מכוחם.

נותר רק לתהות האם ישראל היא יוצאת מן הכלל במצב הנוכחי של כאוס משילותי, שבו המהלכים הפוליטיים של חבירה לממשלת אחדות כנראה מנעו מנתניהו לעלות על שרטון הקורונה.