חרדה ודמוקרטיה בימי קורונה

אמצעי המדיניות שננקטים כעת בשל מגפת הקורונה, המגבילים לא פעם את חירותם ופרטיותם של האזרחים, מאתגרים את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת הדמוקרטיה. כשברקע עומדות גם נסיבות פוליטיות, כל שינוי מדיניות הופך חשוד כנגוע באינטרסים אישיים ומרוקן מהלגיטימציה הציבורית במוסדות ובנבחרי הציבור

Flash 90

חרדה וחירות הן הפכים. אדם חרד אינו יכול להיות חופשי. הוא כבול בכבלי הדאגה, מחשבתו אזוקה באזיקי הפחד, וגופו משותק על ידי החרדה. חרדה היא תולדה של קושי להתמודד עם מצבים של אי ודאות, עמימות, אמביוולנטיות וחוסר שליטה – ברמת היחיד וגם ברמת החברה.

ימים אלה של מגיפה עולמית, המורגשת בעיקר בבתי החולים, בבתי הקברות וברחובות הריקים מאדם, הם מעין ניסוי בכוחה של החרדה במרחב הציבורי והפרטי. הניסוי הזה מתרחש בתנאים שונים – של משטרים דמוקרטיים ושאינם דמוקרטיים. האתגר של המדינות הדמוקרטיות בהקשר זה הוא מורכב יותר, שכן הדמוקרטיה נולדה מתוך החירות וההגנה עליה, אי הודאות מוטמעת בטבורה; ואילו משטרים לא דמוקרטיים מושתתים על פחד. הציות הדמוקרטי הוא תולדה של שותפות של כל אזרח ואזרחית באמנה החברתית, בעוד הציות במדינות לא דמוקרטיות מבוסס על פחד מפני השלטון. איום הקורונה הוא אפוא סוג חדש של התמודדות עבור מדינות דמוקרטיות. הוא מאפשר למוסדות המדינה להשתמש באמצעים שבנסיבות אחרות לא היו עושים בהם שימוש, לפחות לא בגלוי, ודורש מהציבור צייתנות של משטרים טוטליטריים.

לכן אמצעי המדיניות שננקטים זרים למדינות דמוקרטיות ומאתגרים את גבולות הדמוקרטיה. אנו עדים למדיניות דרקונית של בידוד, מעקב, והפחדה שנועדו בראש ובראשונה להגן על שלום הציבור. החרדה, כשהיא מוצדקת, מאפשרת לנו להתגונן מפני איומים. אך באילו אמצעים? האמצעים הננקטים לנוכח משבר הקורונה מחריבים את ההפרדה המקובלת בדמוקרטיות ליברליות בין הפרטי לציבורי. ההנחיות נוגעות ליחסים בין אדם לחברו, להתנהגות במרחב הפרטי, למחוות אנושיות מקובלות, ואפילו למרחק בינאישי. הצורך להילחם בווירוס הבלתי נראה והבלתי נלאה גורם למדינה להורות לאזרחיה הוראות הנוגעות לפרטי הפרטים של חייהם.

לדוגמה, החקירות האפידמיולוגיות הדורשות חדירה למרחב הפרטי של היחיד, כולל תיאור מדויק של מעשיו יום אחרי יום במקרים של חולים מאומתים או איכון טלפוני שלהם וכל מי ששהה בסביבתם, על אף שנועד להגנה על שלום הציבור,  מותחות את גבולות השליטה של שלטון בחיינו, ומבהיר לנו עד כמה אנחנו לא לבד. לטוב ולרע.

בישראל התלכדו הנסיבות של משבר פוליטי חריף ומגיפה עולמית. הצירוף הזה מסוכן לדמוקרטיה, משום שההיבט החשוב של משטר דמוקרטי - לגיטימיות של השלטון - נעדר כרגע. בעוד שנקיטה של אמצעי חירום ואפילו השעיית עבודת הפרלמנט בימים כתיקונם מבחינה פוליטית, היו יכולות להתקבל בהבנה, הרי שכשברקע עומדות נסיבות פוליטיות של מאבק על השלטון – כל מדיניות הופכת חשודה, כל יוזמת השעיה או דחייה, למשל של מינוי יושב ראש הכנסת או כינוס הוועדות  – מתפרשת כמסווה להשגת הישגים פוליטיים. אווירת החשדנות הזו והשימוש לרעה בנסיבות הקורונה כדי לקדם מהלכים פרלמנטריים ומשילותיים לא ראויים מזיקים לדמוקרטיה יותר מהקורונה. ערעור של האמון במוסדות ובנבחרי הציבור יהיה קשה לתקן.

הדבר אמור גם לגבי אמון הציבור במומחיות ובפרופסיונאליות של פקידי הציבור. אתגר הקורונה מהווה רגע אמת למעמדה של המומחיות בתהליכי קבלת החלטות. הוא יכול להיות "יום כיפור" של המומחים או שעתם הגדולה. העניין הוא, שכמו בכל נושא, למומחים שונים דעות שונות, ומי שצריך להכריע לבסוף הוא לא המומחים עצמם, אלא הגורמים הנבחרים, הפוליטיים, על פי מיטב שיקול דעתם לנוכח התרחישים והעובדות שמציגים להם המומחים. בשל התפקיד הקריטי של שיקול הדעת של הפוליטיקאים בהקשר הזה יש חשיבות הרת גורל לכך שלא יתערבו גורמים זרים בקבלת ההחלטות שלהם. שרידות פוליטית ויצירת דימוי של מושיע, עשויים להיות גורמים זרים כאלה.

טוב היה עושה ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו אם היה מודיע שזהו הקרב האחרון שלו, הקרב נגד הקורונה, ושלאחר מכן יתפנה לקרב על חפותו ויפנה את מקומו. זה היה מאיר את פעולותיו באור מזוכך יותר, והופך אותו לגיבור השעה.