חלום בלהות דמוקרטי

בצל המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי שמציב בפנינו נגיף הקורונה, מתווסף אחד נוסף- זה הדמוקרטי. ברגעים אלו כל אזרח ישראלי חשוף לאפשרות של מעקב דיגיטלי אחריו באמצעות כלים מתקדמים שבידי השב"כ. זהו צעד דרקוני שפוגע בליבת הדמוקרטיה הישראלית

Shutterstock

הולכת ומתבררת פגיעתו הרב-מערכתית של נגיף הקורונה: צפויים משבר בריאותי (אלפי מתים לפי המודלים של משרד הבריאות), משבר כלכלי (גלישה ודאית למיתון מקומי וגלובאלי; פיטורים המוניים – חצי מיליון מובטלים חדשים תוך חודש; חורבן של ענפי כלכלה) ומשבר חברתי (סבים וסבתות לא יחבקו נכדים בחודשים הבאים; תאבד שנת לימודים; "ריחוק הוא אהבה").  

לכל אלה גם עלול להצטרף משבר דמוקרטי: כשהבריאות והפרנסה אינם ודאיים, כשהשגרה נפסקת בברוטליות ללא מועד משוער לשובה, כשחופש התנועה וההתכנסות אובדים, מתקיימים תנאים לנקיטה באמצעי קצה שעל פי אמות מידה אזרחיות במדינה דמוקרטית אינם קבילים לחלוטין. ואכן, זו כבר לא תחזית, אלא עובדה: ברגעים אלו כל אזרח ישראלי חשוף לאפשרות של מעקב דיגיטלי אחריו באמצעות כלים מתקדמים שבידי השב"כ. זהו חלום בלהות דמוקרטי. האם זהו צעד מוצדק?

על פי מה שפורסם, ניתן יהיה לאכן  באמצעות הסלולאר האישי את המיקום של חולים 14 יום לאחור, להצליב את המידע עם כל מי שהיה בסביבתם, ולשלוח התראות לבידוד לכל מי שייתכן ונחשף לנגיף. התקווה היא שהדבר יאט מאד את קצב ההדבקות במחלה. היינו, המעקב נועד לתכלית ראויה: הצלת חיים של רבים, פשוטו כמשמעו. על פניו, כשמעמידים זו מול זו את הפגיעה בפרטיות מול הפגיעה בבריאות ובזכות לחיים, הצעד, גם אם הוא קיצוני, נראה מוצדק.

ואולם, אסור לקבל כפשוטה את האינטואיציה לפיה למען הגנה על החיים מותר לעשות "הכול". כעניין שבשגרה אנחנו מאזנים את הזכות לחיים עם זכויות אחרות: כך, למשל, איננו מעלים מסים כדי להרחיב את סל התרופות ולהציל אלפי חולים, מסיבות כלכליות; איננו אוסרים צריכת סיגריות או מרכיבי סוכר אף שהם רעילים, משום כיבוד הרצון החופשי של הפרט; איננו אוסרים נסיעה מהירה בכבישים, משום סיבות של יעילות; איננו מספקים שכפ"ץ קרמי לכל החיילים ואנו ממשיכים לזהם את הסביבה למרות שברור לנו שמדיניות אחרת תציל חיים. "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא" היא קריאת כיוון הכרחית לאנושות, אך איננה תכנית פעולה מעשית. מול הזכות לחיים קיימות, תמיד, וגם בעידן משבר הקורונה, זכויות אחרות שעלינו לאזן ביניהם.

המעקב הדיגיטלי, שכולנו חשופים אליו בעת הזו, הוא צעד דרקוני: מכשיר שנועד להגן על האזרחים מפני טרור מופנה עכשיו כלפי אותם אזרחים. בזמנים רגילים, המעקב על ידי המשטרה כנגד אזרח ספציפי מותנה בצו שופט, ואילו כאן ההרשאה היא למעשה בלתי מוגבלת - כלפי כל מי ש"חשוד כחולה" (מונח בלתי מוגדר), אם כך קבע רופא (כלשהו), וכלפי כל מי שהיה בסביבתו במשך שבועיים - ללא פיקוח שיפוטי. על הצעד הקיצוני הוחלט ללא פיקוח של הכנסת, ללא מעורבות של הרשות להגנת הפרטיות, על ידי ממשלת מעבר שלא נבחרה, באמצעות תקנות לשעת חירום, באישור טלפוני של השרים באישון לילה. רבים מעלים את החשש שאנו כבר מתגלגלים במדרון החלקלק לעבר פגיעה בזכויות האדם בואכה משבר דמוקרטי חריף.

עם זאת, חשוב להדגיש כי הייעוץ המשפטי לממשלה, שאמינותו, מקצועיותו ומחויבותו לערכים דמוקרטיים אינם מוטלים בספק, אישר את המהלך. האישור התקבל לאחר שנקבע כי לא ייאסף כל תוכן, שהמידע יימחק תוך 30 יום, שהוא יגיע רק לידיים של "קבוצה מצומצמת" ושלא ייעשה בו שימוש למטרה אחרת, ועוד מנגנוני הגנה. אלו קווי ביטחון חשובים, אך יש להוסיף עליהם: יש להבטיח שברגע שוועדות הכנסת החדשה תפעלנה, ההסדר יעבור בדיקה על ידן; יש להבטיח שהתקנות תהיינה מוגבלות באשר למשך תוקפן וכי כל הארכה עתידית שלהן או שינוי ייעשה בשקיפות, הן כלפי הכנסת והן כלפי הציבור. על כל פנים, התקנות עומדות כבר עתה לבחינת בג"ץ, וטוב שכך.

אסור לפגוע, בחסות משבר הקורונה, בערכי הדמוקרטיה הישראלית. אדרבא, דווקא המחויבות של כולנו לדמוקרטיה – כשיטת ממשל, כתרבות פוליטית וכמערכת המחויבות לזכויות האדם – תאפשר לנו להפעיל בצרה המיטבית את הנשק הסודי האמיתי של הישראלים נגד הנגיף: הערבות הדדית.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.