מסטאטוס קוו לשבת לאומית

ימי מלחמת השבת כימיה של מדינת ישראל ומאז הקמתה מתנהל מאבק על אופיה של שמירת השבת. המאבק מתנהל במישור הנורמטיבי, על הסדרת שמירת השבת בחוק, ובשטח, על שמירת השבת. אך המאבקים האלה לא צולחים. אך מה כן ניתן לעשות?

המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"

מאבקי השבת האחרונים על פתיחת בתי קולנוע נוספים בירושלים הם מלחמת מאסף חלושה של מלחמות השבת ועל שמירת השבת בישראל. הקרב על שמירת השבת נוצח מזמן. 'הסטאטוס קוו', אם היה קיים פעם, מת. מדינת ישראל הפסידה את השבת. האשליה לפיה השבת נשמרת בישראל, הולכת גם היא ומתפוגגת. לכן הגיע הזמן לכונן את שמירת השבת כערך לאומי וסוציאלי ולוותר על החלום של שמירת שבת מלאה בפרהסיה של מדינת ישראל.

ימי מלחמת השבת כימיה של מדינת ישראל. טרם קום המדינה, ומאז קמה, מתנהל מאבק על אופיה של שמירת השבת. המאבק מתנהל במישור הנורמטיבי, על הסדרת שמירת השבת בחוק, ובשטח, על שמירת השבת.

המאבק הנורמטיבי הוא כישלון מתמשך עוד מימיה הראשונים של המדינה. הבטחתו של בן-גוריון לאגודת ישראל עוד טרם הקמת המדינה ('מכתב הסטאטוס-קוו') כללה רק התחייבות כי יום המנוחה במדינת ישראל יהיה יום השבת. לא הייתה במכתב התחייבות לשמירת השבת. גם חוק שעות עבודה ומנוחה חוקק בתחילת שנות ה-50 כחוק סוציאלי האוסר על העסקת יהודים בשבת. לא כחוק המקבע את שמירת השבת בישראל. שמירת השבת, נשענת על כרעי התרנגולת של חקיקה מוניציפאלית שברבות השנים, כורסמה על ידי בג"ץ. ניסיונות לחוקק חוק שבת שיחייב שמירת שבת בפרהסיה בישראל, כשלו תמיד. במקרים רבים, בשל חוסר נכונות של הסיעות הדתיות, כולן, להתפשר על קוצו של יוד. כך, עד היום, שמירת השבת לא מוסדרת בחוק של מדינת ישראל.

גם בשטח, המלחמה על שמירת השבת, לרוב, נכשלה. המלחמה התורנית בירושלים על פתיחת בתי קולנוע היא חוליה כושלת נוספת בשרשרת ארוכה של מלחמות שבת. מלחת השבת הראשונה בירושלים שלאחר קום המדינה, שהתרחשה כחודש לאחר הקמת המדינה, הייתה נגד נסיעה ברכב שלא לצורך. היא פוזרה אגב, על ידי חיילי המשטרה הצבאית. מאז התחוללו ברחבי המדינה עשרות 'מלחמות שבת'. חלקן אולי צלחו באופן נקודתי, אבל בפרספקטיבה היסטורית הן כישלון מוחלט.

במבחן התוצאה, בערים, ובעיקר מחוצה להן, השבת במדינת ישראל לא נשמרת. הפרהסיה של מדינת ישראל זרועה, חנויות, קניוני ענק ופעילויות מסחריות רבות אחרות, לצד מוקדי תרבות ובילוי שפועלים כולם באין מפריע. גם כששרים חרדים שלטו במשרד הפנים ובמשרדים רלבנטיים אחרים, אכיפת חוקי השבת הייתה דלה עד לא קיימת. השריד האחרון של שמירת שבת, איסור על נסיעת תחבורה ציבורית, גם הוא מאותגר על בשנים האחרונות על ידי שירותי תחבורה אלטרנטיביים.

המצב הזה הוא החמצה גדולה. השבת, בשורתו של עם ישראל לעולם (שאגב, גם נשמרת בלא מעט מקומות בעולם, גם אם בראשון, באדיקות רבה הרבה יותר) הולכת ונעלמת דווקא במדינת ישראל. הערך של שבת כיום בו יש לשבות משטף החיים, שמשותף לרוב היהודים, הפך גם הוא סלע מחלוקת שנטחן עד דק בין כוחות פוליטיים.

ועם כל זה אסור לוותר על השבת ולומר נואש. ברמה הפרקטית ניתן להצביע על שורה של פתרונות שמונחים על המדף: קביעת איסור על פעילות מסחרית והתרת פעילות תרבות ופנאי; קביעת יום ראשון כיום מנוחה ואכיפה נוקשה יותר של פעילות מסחרית בשבת ועוד.

אבל הפעולה החשובה יותר צריכה להיות במישור הערכי. במובן הזה, צריך להחזיר את השבת לעם ישראל ולמדינת ישראל. לכונן אותה כערך לאומי מוסכם, להציע לה תכנים ולצקת אותה להסדרים לא פורמאליים, שיהפכו אתה רלבנטית לכלל אזרחי מדינת ישראל. שיח ציבורי על השבת שאינו עוסק באחרון קווי האוטובוס אלא בפניה הערכיות, יכול להפוך אותה לקונצנזוס. לערך יהודי מאחד.
אחרי שבמשך אלפיים שנה, שמרה השבת – כמאמר אחד העם – על ישראל, באה העת שכולנו, שומרי שבת כהלכתה, כאחרים, במדינת ישראל יכירו בערכה הלאומי של השבת, ובדרכם, ישמרו אותה ויהפכו אותה לערך לאומי שיש לו משמעות עבורם.