צדק חברתי מתחיל באוכלוסיה הערבית

כשבוחנים את הצעת התקציב שהניח השר כחלון, ניכר שאין בה כל התייחסות קונקרטית ומקיפה למצוקה הגדולה של האוכלוסיה המוחלשת ביותר בישראל- המיעוט הערבי. הדרך היעילה ביותר לשילוב האזרחים הערבים היא לא בגיוס חובה ולא בהתניית אזרחות, אלא על ידי הקטנת הפערים ושיפור מצבם הסוציו-אקונומי.

תקציב המדינה, מבטא את הדרך של הממשלה לקבוע יעדים, מדיניות וחזון. זו למעשה דרכה של הממשלה להתערב במשק ולהגדיר את המדיניות הפיסקלית הכוללת. תקציב המדינה לשנת 2016 על פי ההצעה שהונחה, אמור להגיע ל-343.5 מליארד שקלים, 24 מליארד שקלים יותר מהתקציב האחרון שאושר (לשנת 2014). העליה, מתאפשרת, בין היתר, מתוך סיכון מחושב שלוקחת הממשלה המגדילה את החוב הלאומי מיעד של 2.5% בשנת 2014 ל-2.9% ב-2016. מבחינה פיסקלית, מדובר בתקציב מאוזן וגם הגרעון של 2.9% איננו חריג וקיצוני ולא אמור להשפיע על דירוגיה של ישראל במדדים הבינלאומיים השונים. עם זאת, נשאלת השאלה האם העליה הזו בגרעון ובסכום הכולל של התקציב תביא לשינוי ותיקון חברתי?

בישראל, אחוז ההוצאות בתקציב מהתוצר המקומי הגולמי הוא כ-40% בלבד, מהנמוכים במדינות ה-OECD. זהו נתון, המשקף, את חוסר ההשקעה באזרחים המוחלשים. כשבוחנים את הצעת התקציב שהניח השר כחלון, ניכר שאין בה כל התייחסות קונקרטית ומקיפה למצוקה הגדולה של האוכלוסיה המוחלשת ביותר בישראל- המיעוט הערבי. אותו מיעוט, שחלקו באוכלוסיה גדול מ-20% וסובל מאפליה מרובת שנים ושבקידומו טמון המפתח לצמצום הפערים שכן כל שינוי שיכוון לאוכלוסיה זו, יביא בהכרח לתגובת שרשרת משמעותית. אין ולא שמענו, על הצעות קונקרטיות לפתרון בעיית הדיור בחברה הערבית או הגדלת שטחי השיפוט של המועצות הערביות שנמצאות במצוקה נוראית. דור צעיר שלם במגזר הערבי, גדל לתוך מציאות קשה שמשפיעה גם על הזיקה שלו למדינה ועל יכולתו להשתלב בין השאר בשוק התעסוקה. לא שמענו עד כה גם על קידום ופיתוח אזורי תעשייה ותעסוקה מתקדמים, תכניות לשילוב נשים ערביות בשוק העבודה, התמקדות בשיפור תשתיות החינוך, תנאי המורים וההעשרה של הילדים ובני הנוער. אפילו תקצוב עודף ונקודתי לטיפול ברשויות המונציפליות הערביות הנמצאות בחלקן על סף קריסה אינו מוזכר והרשימה עוד ארוכה.

על פי נתוני מרכז מוסווא, ההתייחסות הספציפית להעדפה מתקנת של ערביי ישראל בתקציב עומדת על מאות מליוני שקלים בודדים מסך תקציב המדינה. טיפה בים הקשיים שבהם ימשיך לשחות המיעוט הערבי. בסופו של יום, גם השר כחלון וגם חברי הממשלה, חייבים לקחת לתשומת ליבם שהדרך היעילה ביותר לשילוב האזרחים הערבים היא לא בגיוס חובה ולא בהתניית אזרחות, אלא על ידי הקטנת הפערים ושיפור מצבם הסוציו-אקונומי.

כשהחליט ראש הממשלה רבין ז"ל, לשים במרכז סדר העדיפויות את המיעוט הערבי, הוא הצליח להוריד תוך מספר שנים את אחוזי העוני ופרץ את הדרך ללבם של מאות אלפי אזרחים שעד אז, חשו בניכור קשה למדינה. מדיניות זו שנגדעה לפני 20 שנים ביחד עם שלושת יריות האקדח, גדעה גם תהליך חיובי של קידום האוכלוסיה הערבית וקירובה למדינה. רבין לא שאף להפוך את הערבים לציונים, אבל הוא הבין שקידום כלכלי יביא בטווח הרחוק גם לפריון למדינה, וגם ימתן סוגיות ביטחוניות לאומיות אחרות וזה עוד לפני העיסוק בצדק חברתי בסיסי.

לכן, אם שר האוצר כחלון באמת רוצה להיות איש בשורה שיביא לעלייה משמעותית בגביית המסים, להגדלת התוצר המקומי הגולמי ולגרום למאות אלפי האזרחים הישראלים הערבים להרגיש אזרחים שווי זכויות, עליו לדרוש ממשרדי הממשלה השונים כתנאי להקצאת תקציבים, ייעוד סכומים נרחבים לטובת האזרחים הערבים ולהתאים רפורמות ספציפיות לטובת אוכלוסיה זו.

בטווח הרחוק, צעד זה ישתלם למדינה- כלכלית, ביטחונית ולא פחות מכך, יביא לצדק חברתי אמיתי ולא בסיסמאות.