הוועדה לבחירת שופטים: כן לשינויים, לא לזעזוע אמות הספים

שיטת מינוי השופטים אכן דורשת מספר שינויים שירעננו את התנהלותה, וכדי לנטרל את השיקולים הזרים לטובת אלה המקצועיים, אולם השיטה בבסיסה הוכיחה את עצמה, ואין לשנותה

Flash 90

בשבוע האחרון זעקו כותרות העיתונים ומהדורות החדשות: חייבים לשנות את שיטת מינוי השופטים בישראל. "בעולם המתקדם", נכתב, "הפוליטיקאים הם אלה שצריכים למנות את השופטים"; "השיטה פשטה את הרגל". חמורים ככל שיהיו החשדות בפרשת שר האוצר כחלון והשופטת כרייף או בפרשת אפי נווה, את השיטה יש לרענן, אבל לא להחליף מהיסוד.

בואו נחזור כמה עשורים לאחור: מייסדי הוועדה, אי שם בשנת 1953, ביקשו לשמר את הלגיטימציה הדמוקרטית בתהליך מינוי השופטים באמצעות חברותם בוועדה של בעלי תפקיד מהממשלה ומהכנסת, אך בה בעת ביקשו לנטרל ככל האפשר את השיקולים הפוליטיים בתהליך בחירת השופטים, כדי שהשיקול המקצועי יקבל קדימות.

הנשיא השני של בית המשפט העליון, יצחק אולשן, הסביר לימים שמה שעמד לנגד עיני מקימי הוועדה לבחירת שופטים היו הליקויים בהליכי מינוי השופטים עד אז, ובהם "מקח וממכר" פוליטיים כמו גם "השתדלויות והבטחות" מצד פקידים בכירים במשרד המשפטים.

למעשה, אחד העקרונות שעמדו לנגד עיני מקימי הוועדה היה אי-תלות חבריה. כפי שהסביר זאת שר המשפטים הראשון פנחס רוזן בדיון בכנסת: "הוועדה הזו צריכה להיות בלתי תלויה ואינה צריכה לפעול תחת השפעה של 'פרז'ר-גרופ' (קבוצת לחץ- ג.ל) וכדומה". אי-תלות חברי הוועדה נועדה לנטרל שיקולים זרים בתהליך בחירת השופטים, לרבות החלטה תוך ניגוד עניינים.

לא מעט שופטים מונו מאז, והתמהיל של שלושה שופטים, שני שרים, שני חברי כנסת, ושני נציגים של לשכת עורכי הדין - כחברי הוועדה - הוכיח את עצמו.

נכון, יש לחזק בדרכי עבודת הוועדה את המנגנונים שנועדו להטמיע את העיקרון של נטרול השיקולים הזרים לטובת אלה המקצועיים. שכן, חברי הוועדה לבחירת שופטים נכנסים לתפקידם לא פעם בלא שהוטמעה בהכרתם תחולתו של האיסור על הימצאות בניגוד עניינים. וכך הם עלולים לשגות שלא במודע, ויש כאלה שבמודע, ולקבל החלטות לא ענייניות לקידום אינטרס כזה או אחר.

אבל, את השיטה בבסיסה אין לשנות. כדאי לאמץ את ההמלצות הבאות בסדרי עבודת הוועדה: עם תחילת כהונתם של חברי הוועדה, מנהל בתי המשפט ידריך כל אחד מהם על האיסורים על הימצאות בניגוד עניינים; בתחילת כל ישיבת ועדה יצהיר בכתב כל אחד ואחת מהחברים, על טופס שבו מצוינים שמותיהם של כל המועמדים שעניינם יידון בישיבה וסוגי העניין האישי החייבים בדיווח, שהוא אינו נמצא בניגוד עניינים; חבר הוועדה יידרש לנקוט בכל הצעדים הדרושים על מנת להימנע מניגוד עניינים, לרבות הימנעות מהשתתפות בישיבות; ולבסוף, אם חל חשש לניגוד עניינים, חבר הוועדה יודיע על כך למנהל בתי המשפט, אשר יחליט אם הוא יורשה להשתתף בישיבה.

במקביל חשוב גם לתקן את החוק, כך שתיקבע בו החובה לבחור לפחות אחד משני חברי הכנסת בוועדה מקרב האופוזיציה ועל ידי האופוזיציה, וזאת לאור שחיקה בשנים האחרונות במנהג שהבטיח זאת. גם אופן בחירת נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה דורש תיקון.

אבל אפילו אם יש פרטים בשיטת המינויים  שראוי לתקנם, ביסודו של דבר הדגם הישראלי עובד. אין להגדיל את כוחם של הגורמים הפוליטיים בוועדה או לערוך שינויים יסודיים במבנה שלה. אין להתעלם מהליקויים שהתגלו לאחרונה בדרכי עבודת הוועדה בשנים האחרונות, אך צריך להיזהר מצעדים חפוזים שעלולים לפגוע בוועדה ממלכתית שהייתה במשך עשורים רבים גורם מרכזי בהבטחת אי-תלותם של השופטים.

פורסם לראשונה בדה מרקר.