להיות יהודי זה לא רק עניין דתי

דבריו של הרב הראשי יצחק יוסף משקפים את עומק המתח שנפער בעידן המודרני בין שני פניה של הזהות היהודית - הלאומי והדתי

Flash 90

לא מספיק לדחות את דברי הבלע של הרב הראשי, יצחק יוסף, כנגד עולי ברה"מ לשעבר, רק בגלל סגנונם הדוחה. אדרבה, חשוב להבין את עומק הסכנה הטמונה דווקא בתוכן דבריו, המשקפים את עומק המתח שנפער בעידן המודרני בין שני פניה של הזהות היהודית - הלאומי והדתי.

אורתודוקסים מסוגו של הרב יוסף נוהגים לטעון שאין כל מתח, כיוון שמאז ומעולם התקיימה בזהות היהודית חפיפה בין הפן הלאומי והדתי. אכן, ברוב שנות ההיסטוריה היהודית התקיימה חפיפה כזו, אבל בהחלט לא בכולה. בימי בית ראשון חלק גדול מבניו של עם ישראל היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת שם ישראל לא סר מעליהם. מספר עזרא למדנו שבימיו גם רבו מאוד המתחתנים עם נשים נוכריות, וגם מהם לא סר שם ישראל – עד שבא עזרא וקידש על כך מלחמה. אולי רק מאותה תקופה ניתן באמת לדבר על חפיפה בין הזהות הלאומית והדתית.

לאורך רוב שנות הגלות הארוכות, לא רק שאכן התקיימה החפיפה, אלא שהדומיננטיות של היסוד הדתי בתוכה היא ששימרה את עצם הזהות היהודית. רק יהודי ששמר על מנהגיו הייחודיים הצליח להימנע מהתהליך הטבעי של התבוללות בחברת הרוב. מתוך ההצלחה הזו מבקשים כיום האורתודוקסים לגזור בלעדיות לשיטתם גם בתנאי מדינת ישראל הריבונית, תוך התעלמות מהשינוי המוחלט בתנאים.

אילו היו המוני היהודים ממשיכים לדבוק בזהות דתית גם בעת החדשה, אכן היו נמנעות מחלוקות רבות, אבל באותה מידה ספק אם בכלל היה כאן עם יהודי. שהרי הציונות לא הייתה באה לעולם, ואחרי השואה הנוראה לא היה לעם ישראל שום מרכז חלופי. החילון הוא שהוליד את הציונות, שאכן לא הסתפקה רק במקלט לעם נרדף, אלא ביקשה לבסס עוגן זהותי חלופי לעם שרובו הפסיק לשמור מצוות.

מבחינה זו, לגדולי התורה של ראשית המאה העשרים היה לפחות הגיון עקבי בשלילתם את הציונות; לעומת החוצפה המחפירה של יורשיהם הנוכחיים, שרוצים ליהנות מהישגי הציונות, להימנע משותפות במשימה העיקרית ומסכנת החיים המוטלת עליה, וגם לכפות על המדינה גישה שתעקר את עצם זהותה הציונית מיסודה. אגב, החילונים והסרוגים המעניקים גיבוי לגישה הזו נוהגים משום מה להגדיר את עצמם כ'מחנה הלאומי'.

חשוב להבין: המשך הדומיננטיות של היסוד הדתי תהיה בכייה לדורות אם תופעל גם בתנאי ריבונות. קודם כל, כי ביסוד הדתי יש פוטנציאל נוקשות שאינו מאפשר את הגמישות המדינית הנדרשת לכל עם, ובוודאי לעם המוקף באויבים רבים וחזקים. ובעיקר מפני שהיסוד הדתי הוא היסוד המפצל ביותר של הזהות היהודית העכשווית. כך שניסיון לבסס את הזהות הישראלית על תפישה דתית מסוימת, עלול להרחיק את רוב בני העם היהודי שבתפוצות, ולגרום קרע פנימי אנוש בין היהודים החיים בישראל.

רק מתוך ההקשר הרחב הזה ניתן להתייחס לשאלת 'מיהו יהודי'. מלכתחילה, נקטה המדינה בשאלה הזו גישה לאומית מרחיבה. חוק השבות לא הגדיר כלל 'מיהו יהודי', מתוך הנחה שרק מי שהוא באמת יהודי ירצה לבוא למדינה הקטנה והרדופה שנולדה כאן. רק משכפתה המפד"ל על החוק את ההגדרה ההלכתית המצמצמת (בן לאם יהודייה או שהתגייר), נוצר הצורך להרחיב את זכאות העלייה גם לבני משפחה שאינם יהודים. שהרי לא יעלה על הדעת שאדם העולה לארץ כיהודי לא יוכל להביא איתו גם את בן/בת זוגו, ילדיו או הוריו, סביו או נכדיו.

ממילא, עיקר הוויכוח הנוכחי על 'סעיף הנכד' הוא חסר משמעות. האם יעלה על הדעת שסבא יהודי יעלה לארץ, ואת נכדו הלא יהודי תחזיר המדינה לארץ המוצא? לכל היותר, ניתן לבטל רק את הסעיף הקובע שבן המשפחה הלא יהודי יכול לעלות לארץ גם ללא בן המשפחה היהודי המקנה לו את זכות העלייה. ספק אם שינוי כזה יביא למהפך דרמטי בשיעורי העולים הלא-יהודים.

השינוי העיקרי הדרוש נמצא בכיוון ההפוך: להכיר בכל מי שחיים כאן כיהודים, שחגי ישראל הם חגיהם, שלומדים במערכת החינוך היהודית, כיהודים - לכל הפחות מבחינת רשויות המדינה, שהרי אי אפשר לכפות זאת על הרבנות. זה אומר שהמדינה חייבת ליצור עבורם מערכת נישואין וגירושין מכבדת, וכן שוויון זכויות בתנאי הקבורה, לפחות בבתי הקברות הממלכתיים. בעולם היהודי המודרני, יהודי יוגדר לא רק לפי הזהות הביולוגית של הדורות שלפניו, אלא גם לפי הזהות התרבותית שהוא מנחיל לבאים אחריו.

פורסם לראשונה במקור ראשון.