"חסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה", האמנם?

רבים ראו באמירתו של ראש הממשלה, לפיה "חסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה", מעין קוריוז או פליטת פה, אלא שיש להתייחס לאמירתו בכובד ראש ולהבין מה עומד מאחוריה

Flash 90

רבים ראו באמירתו של ראש הממשלה בשבוע שעבר, לפיה "חסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה", מעין קוריוז או פליטת פה, שהפכה לבדיחת רשת, אלא שיש להתייחס לאמירתו בכובד ראש.

ראשית, יש להסיר מהשולחן את הטענה כי נתניהו התכוון לחסינות המהותית, זו הקשורה בתפקידו של חבר הכנסת, שקיימת בכל מדינה דמוקרטית ויש לה תפקיד חשוב. זאת, משום שבקשת החסינות שלו היא בקשה לחסינות דיונית בלבד. נכון שבכתב הטענות שהגיש לכנסת מוזכרת גם חסינות מהותית בקשר לחלק מהאישומים, אך זוהי טענת סרק, שהרי אסור לח"כ לקבל שוחד או להפר אמונים – גם כשמדובר בחקיקה – וזוהי אינה "הגשמת תפקידו" של חבר הכנסת.  גם נתניהו עצמו דיבר על חסינות זמנית, לימי כהונתו – משמע שהטענה האמיתית היא לגבי החסינות הדיונית.

חסינות דיונית, לעומת זאת, יכולה להיות בקשר לכל עבירה שהיא. היא לא מקובלת בכל מדינה דמוקרטית אלא רק בחלקן. המגמה בעולם היא של צמצום החסינות הדיונית ולא של הרחבתה. בוודאי שהיא איננה "אבן יסוד בדמוקרטיה" אלא היא חריג לשלטון החוק. ניתן להצדיקה במקרים קיצוניים, כגון התעמרות וחוסר תום לב של התביעה כלפי חבר הכנסת (במקורה ההיסטורי, החסינות הדיונית נועדה דווקא למנוע התעמרות של השלטון – המלך - בחברי אופוזיציה בפרלמנט). אך היא עומדת במתח עם עקרון השוויון בפני החוק, ויוצרת מסר של זלזול בחוק ושל העמדת נבחרי הציבור מעליו. אז כיצד חסינות דיונית יכולה להיחשב "אבן יסוד בדמוקרטיה" בכל זאת?

במובן אחד ניתן להבין את ההיגיון באמירתו של ראש הממשלה. שכן אם מרדדים את הדמוקרטיה לערך אחד בלבד, שהוא שלטון הרוב  - אשר כל ערך מהותי אחר כלשהו, המתנגש בערך זה, למעשה "נוגד את הדמוקרטיה" – כולל הערך של שלטון החוק – האמירה יכולה להיות מובנת. על כן, במידה ו"רוב" האזרחים ירצו, לאחר הבחירות, את נתניהו כראש ממשלתם – לשיטתו של נתניהו רצון זה מתגבר על כל דבר אחר – כולל החובה לכבד את החוק, ובמקרה זה, לעמוד לדין לאחר החלטה של רשויות התביעה להעמידו לדין – בהתאם לחוק יסוד הממשלה. מכאן, שככל שישנו רוב פוליטי שדורש להפכו לחסין מפני הדחה, לא רק שאין בכך עניין הנוגד את הדמוקרטיה, אלא ההיפך – זוהי אבן יסוד בדמוקרטיה – שהיא שלטון הרוב בלבד.

גישה זו, הרואה בדמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד, נמצאה עקבית עם מסרים רבים שמקדמת ממשלת נתניהו בשנים האחרונות – לפיהן כל מוקד כח שאיננו נשלט לחלוטין בידי הרוב הפוליטי – בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, מבקר המדינה – לא רק שאינו כלי חשוב לשמירת הדמוקרטיה, אלא ההיפך - הוא נוגד את הדמוקרטיה, שכן הוא מציב מכשולים לשלטון הרוב. בכל פעם שבית המשפט העליון מבקר את החלטות הממשלה בהתאם לחוק – הוא פועל "נגד הדמוקרטיה", וכך גם כשהוא מבקר את חקיקת הכנסת בהתאם לחוקי היסוד. וכך כל חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, או של כל שומר סף אחר.. במידה רבה, גם הניסיונות להצר את חופש הביטוי של האופוזיציה והעיתונות – נובעים מאותו רעיון – שדמוקרטיה הוא שלטון רוב ללא מצרים.

מכאן, שגם העיקרון של כפיפות לחוק הפלילי, כפוף לעקרון היסוד "הדמוקרטי" היחיד, לפיו על פי הרוב יישק דבר, תמיד, וללא סייג. ומכאן הטענות ש"חסינות" – גם חסינות דיונית, גם על עבירת שוחד – היא "אבן יסוד בדמוקרטיה" – לא אף על פי שהיא נוגדת את שלטון החוק אלא אדרבא – בגלל שהיא נוגדת את שלטון החוק – שכאשר הוא סותר את "שלטון הרוב", הוא אמור לסגת מפניו.

ואחרי כל זה, צריך לזכור שסקרים מראים בבירור שרוב הציבור, כולל אחוז משמעותי ממצביעי הימין, מתנגד למתן חסינות לנתניהו. מה שלא יפריע, במידה ותהיה "קואליציית חסינות" לאחר הבחירות, לטעון שחסינות היא "רצון העם".