לשקיפות יש גם חסרונות

הממשלה, הכנסת והמפלגות נמצאות בתחתית טבלת האמון הציבורי? זה כנראה בגלל השקיפות. באופן פרדוקסלי, ככל רמת השקיפות של מוסד מסוים גבוהה יותר, כך האמון הציבורי בו נמוך יותר

Shutterstock

כוחו של מדד הדמוקרטיה השנתי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא בשני היבטים: האפשרות להתבונן על ההבדלים בין מוסדות דמוקרטיים שונים, והאפשרות להתבונן בהם לאורך זמן. בעיניי, בהתבוננות לאורך זמן אפשר לראות שיש שתי קבוצות לאורך סקאלת האמון. קבוצת "המוסדות האמינים" – הצבא; בית המשפט; הנשיא, לעומת קבוצת "המוסדות הלא אמינים" – המפלגות, הכנסת, הממשלה והתקשורת. המשטרה, מתנדנדת היכן שהוא באמצע לאורך השנים. יותר מזה, התבוננות בגרף מלמדת על תנודה יחסית מועטה לאורך השנים, למעט חריגה באירועים מאד נקודתיים, כמו למשל אמון הציבור במוסד הנשיאות בזמן משפט הנשיא משה קצב.

אמון במוסדות המדינה 2015-2019 (%, יהודים)

השאלה היא מה יוצר את ההבחנה הזאת בין שתי הקבוצות, ותשובה אפשרית עליה היא – רמת השקיפות שלהם. מחקרים שנערכו בעבר בעולם בנושא הקשר בין שקיפות במוסדות דמוקרטיים לבין האמון הציבורי בהם, מגלים מסקנה מעניינת ומנוגדת לאינטואיציה: ככל שמוסד מסוים הוא שקוף יותר, האמון בו נמוך יותר. זו מסקנה בעייתית, כי אחת הסיבות שבגללן אנו כחברה תומכים בעיקרון השקיפות, היא שאנו מאמינים שאור השמש יוביל לתיקון ליקויים, ואלה בתורם יגבירו את האמון במוסדות. בדומה למשפט המפורסם, "אנחנו לא אוהבים לדעת כיצד מכינים נקניקיות", גם מה שמתגלה איננו שחיתות "קשה" אלא טיפשות, חוסר יעילות, אינטרסים זרים, תהליכי קבלת החלטות בלתי מקצועיים ועוד.

המוסדות הדמוקרטיים עוברים תביעה ציבורית משמעותית לשקיפות מסוגים שונים, הן באמצעות חקיקת חוקי חופש מידע וחוקים ייעודיים, הן באמצעות תחקירים עיתונאיים, והן באמצעות משפט הציבור ברשתות החברתיות. הכנסת מרושתת במצלמות וכמעט כל מי שרוצה יכול להשתתף בדיוני הוועדות; משרדי הממשלה חשופים לבקשות חופש מידע בהיקפים נרחבים וכמובן לדיווח תקשורתי יומיומי; המתרחש במפלגות מתגלה בגלל הדלפות ופריימריז פתוחים; וגם מוסד התקשורת עבר "הוצאה" אגרסיבית מהארון בעשור האחרון, ממוסד "נייטרלי" ו"אובייקטיבי" למוסד שדומה שהכל  עסוקים בהטיות ובמתרחש מאחרי הקלעים שלו.

אכן, נוח לנו לומר שהאמון הגבוה בצבא נובע מכך שהילדים של כולנו נמצאים שם. אבל, הסבר טוב יותר יהיה שישנם מוסדות דמוקרטיים שגם בעידן "שפוט השופטים" ברשתות החברתיות מצליחים לא להפוך לבתי זכוכית שקופים לכל מתבונן. יש דרכים שונות לעשות זאת. למשל, שימוש בחריגי הביטחון של חוק חופש המידע ובצנזורה הצבאית על מנת להצניע תהליכים ולהחסות מידע על הצבא מפני הביקורת הציבורית. למשל, שימוש בחריגים אחרים של חוק חופש המידע ומאבקים משפטיים שמנהלת הנהלת בתי המשפט: מאבק שהגיע עד בית המשפט העליון בגלל סירוב לענות לבקשת חופש מידע בנושא הספקי הפסיקה של שופטים, אי רישום ופרסום של מאגרי מידע שנחשפו בתקופה האחרונה לגבי מועמדים לשפיטה ושופטים או ניסיון של הנהלת בתי המשפט, שאין דרך אחרת לתאר אותו אלא כתחושה שמערכת המשפט רמת מעלה ולא כפופה לשקיפות ככל מוסד אחר, לדכא ביקורת על אודותיה באמצעות ניטור והפחדת אזרחים ברשתות החברתיות. שלא לדבר על גרירת הרגליים בנושא פיילוט הכנסת מצלמות לבתי משפט. אם ללכת בכיוון הזה אין זה בטוח כלל שהנשיא עשה לעצמו שירות טוב בכך שהודיע שיעביר את דיוני ההיוועצויות עם הסיעות לקראת הקמת ממשלה בשידור ישיר. אבל האמת היא שאנחנו רואים רק את הפרונט-אנד של מוסד הנשיאות ולגמרי לא חשופים לתפקידיו האחרים.

בקיצור, באופן פרדוקסלי ככל שאנחנו יודעים יותר אנחנו מאמינים פחות. יותר מזה, נראה שהמוסדות הלא שקופים מצליחים להישאר כאלה. השאלה היא האם המתקפות על בתי המשפט, למשל, בתביעה להתחיל ולשקף לציבור גם את הכביסה המלוכלכת, יובילו בשנים הקרובות לירידה באמון בו. וכדאי גם לזכור: אותם מחקרי שקיפות שהזכרתי קודם, מלמדים גם כי מדובר בתהליך מורכב יותר: ככל שמוסד דמוקרטי הופך לשקוף יותר, מתרחשת ירידה באמון בו לטווח קצר, ואחר כך עולה שוב. אפשר לראות זאת ביחס לתקשורת, ואפשר לקוות שבמקום לשמוח באמון הגבוה בצבא ובבתי המשפט, נבין שאולי בכלל מה שנדרש שם הוא טיפול עומק תהליכי ובריא.

פורסם לראשונה בגלובס.