עלייתו ונפילתו של הקוקיזם

80 שנה למותו של הרב קוק, שתורתו התבססה על מתן משמעות וערך דתי לציונות, לצד הקפדה הלכתית שאינה נופלת מזו החרדית. גם מבחינה תרבותית כללית הרב קוק הביא עימו מהפך – מתרבות שעיקר המודל שלה היה המודל הישראלי-חילוני לתרבות שהמודל שלה היה במידה רבה המודל הדתי-חרדי. מדוע התרחש המהפך, ומה קרה ברבות השנים לתפיסת הרב קוק?

הקוראים הצעירים של המאמר הזה ודאי לא יזכרו, אבל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת היה הרב קוק (הרב אברהם יצחק הכהן קוק - להבדיל מבנו, הרב צבי-יהודה קוק) השם הבולט היחיד ברשימת ההוגים הדתיים הנחשבים בעולם הדתי-לאומי. אפילו שמו של הרב יוסף-דב סולובייצ'יק לא היה מוכר, שלא לדבר על בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, או על ר' נחמן מברסלב, שכלל לא נחשבו רלוונטיים עבור בני הציונות הדתית. המכתמים של הרב קוק, כמו זה על "הצדיקים הטהורים" ש"אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק ... אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה", או על מדינת ישראל שהיא "יסוד כסא ה' בעולם'", שימשו כפוסטרים מרכזיים בבתי הספר של הזרם הממלכתי-דתי ובבני עקיבא גם יחד.

ברוח דומה, ישיבת "מרכז הרב", הישיבה שייסד הרב קוק, הייתה ספינת הדגל התורנית והאידיאולוגית של המחנה. בוגריה היוו את לוז עולם הרבנות הדתי-לאומי. הם היו עמוד השדרה הן של החינוך הדתי הפורמלי, ולא פחות מזה של החינוך הבלתי-פורמלי, בבני עקיבא. ישיבת הר עציון הייתה אז רק בראשית המסלול של הפיכתה לאלטרנטיבה רעיונית משמעותית – מבחינת הפתיחות להשכלה כללית ולעולם הרחב.

זה היה הבסיס לצמיחתו של ה"קוקיזם" – הפיכתה של תורת הרב קוק למורת הדרך של המחנה, גם על ידי אנשים שכלל לא למדו אותה או הכירו אותה מקרוב, אך הזדהו עם רוחה או עם מה שהיא שידרה להם: מתן משמעות וערך דתי לציונות, ואף ראיית הציונות כחלק ממימוש תהליך הגאולה שעליו דיברו נביאי ישראל – לצד הקפדה הלכתית שאינה נופלת מזו החרדית (ובתחומי ההפרדה המגדרית ודיני הצניעות אף מחמירה מרוב החרדים), והסתייגות כללית מהעולם המודרני-ליברלי ומתרבותו. לימים כונתה המגמה הזו בשם "חרד"ליות" (חרדיות-לאומית).

זה לא היה עניין מובן מאליו בעולם הדתי-לאומי. למעשה, כפי שהיטיב לנסח החוקר גדעון ארן, היה זה מהפך של ממש – "מציונות דתית לדתיות ציונית", בניסוחו. רוצה לומר: מזהות המושתתת בעיקרה על המכנה המשותף הציוני לזהות המושתתת בעיקרה על המרכיב הדתי ומפרשת גם את הציונות עצמה פירוש דתי. גם מבחינה תרבותית כללית היה כאן מהפך – מתרבות שעיקר המודל שלה היה המודל הישראלי-חילוני לתרבות שהמודל שלה היה במידה רבה המודל הדתי-חרדי.

מדוע בכלל התרחש המהפך הזה? נראה שהוא קשור קשר עמוק לתחושת הנידחות שחשו צעירי הציונות הדתית באותם ימים, שגדלו כצעירים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת והביאו בבגרותם למהפך האמור. היו להם סיבות טובות להרגיש נידחות כפולה: מהצד הציוני-חילוני הם היו סרח עודף של ההרואיות הציונית שהייתה אז בשיאה. במפת ההתיישבות הציונית, הקיבוצים והמושבים הדתיים היו מיעוט קטן. ביחידות המובילות בצבא היה מספרם קטן. רבים אפילו חששו מלהגיע כיחידים ליחידות הקרביות, שמא יושפעו יתר על המידה מהחילוניות הדומיננטית ויאבדו את זהותם הדתית, ולכן העדיפו "חממות" מגוננות כמו גרעיני נח"ל דתיים, ולימים גם יחידות של ישיבות ההסדר. מהצד החרדי הרגישו הצעירים הדתיים-לאומיים מותקפים על שאינם מקיימים הקפדה הלכתית וגאווה דתית ראויות לשמן, אלא נשרכים בצל העולם החילוני.

הקוקיזם, ובתו החרד"לות, הציעו מוצא, אף הוא כפול, מן הנידחות הזו: אמירת "Anything you can do, we can do better", בו-זמנית הן כלפי החילוניות והן כלפי החרדיות. להיות בו-זמנית יותר לאומיים מהלאומיות החילונית ויותר דתיים מהדתיות החרדית. גם מבחינה רעיונית הציע הקוקיזם מהלך דיאלקטי מבריק: אמנם בהווה מוביל העולם החילוני את המהפכה הלאומית, אבל הוא לא יוכל לעמוד בכך לאורך זמן, והוא עתיד לפנות את מקומו להובלה דתית.

כל מי שמתבונן בהוויה הציונית-דתית כיום רואה שהדומיננטיות הקוקיסטית כבר אינה קיימת עוד. "מרכז הרב" עצמה התפצלה לשני זרמים מרכזיים: "מרכז הרב" ו"הר המור", כשבתוכם תת-זרמים רבים. לשני הזרמים יש אמנם קהל חסידים גדול, אך שניהם מתחרים על מעמדם בציונות הדתית מול מגוון זרמים והשפעות: בתי-מדרש משכיליים נוסח ישיבת הר עציון או חסידיים נוסח ישיבת עתניאל; בתי-מדרש שמדגישים ערכים ליברליים ופמיניזם דתי, וגם בתי-מדרש הפוסלים את הציונות והמדינה גם יחד ומייחלים לשיבתה של מלכות ישראל. ולצד כל אלה, גם חזרה, בעוצמה רבה, של הבורגנות הדתית – זו שנדחקה בעבר מול הקוקיזם וממותגת כיום כ"דתיות לייט"; זהות דתית שאין שום בית מדרש והגות מאחוריה, אלא סתם יצר בסיסי של "חיים טובים".

הקוקיזם הוא אפוא כיום אחד מבין זרמים רבים המציעים את מרכולתם ל"מגזר" הדתי-לאומי ומבקשים לעצב את דרכו: זרם חשוב, שכוחו עדיין רב, אבל הוא בוודאי לא דומיננטי כבעבר. השאלה המתבקשת היא כמובן: מדוע נפל כוחו? אם הציע לציונות הדתית עוצמה ודומיננטיות ותפיסת עולם מגובשת, מדוע כשל?

יש כנראה סיבות רבות לכך. באופן עקרוני צריך לומר שהניסיון ההיסטורי מלמד ששום תפיסת עולם איננה יכולה להיות דומיננטית לנצח - בוודאי לא בתקופה הנוכחית, שמטיבה גדושה תהפוכות רעיוניות וחברתיות. אבל מעבר לכך, ישנם גם כמה גורמים ספציפיים שהביאו לנפילתו של הקוקיזם: ראשית, הוא החל יותר ויותר להפוך מנכס לנטל. מצד אחד הוא אמנם השיג לציונות הדתית יתרון של מעבר מנידחות לבולטות ואף לעמדת הובלה – הן בתחומי ההתיישבות והצבא והן מבחינה דתית (תרמו לכך גם העובדה שבמקביל האליטה החילונית הלכה וויתרה על יומרתה האידיאולוגית, והעולם החרדי שקע בתהומות של משברים פנימיים). מבחינה זו, "הקוקיזם עשה את שלו" וכבר לא היה בו צורך. מצד שני, הוא החל להתגלות כעמדה שדווקא יוצרת יותר ויותר בידול בין הציונות הדתית לבין כלל החברה הישראלית, שרבים מחלקיה אכן חוששים מכרסום ההזדהות הלאומית בקרב האליטות החילוניות, אבל במקביל גם אינם מוכנים לאמץ עמדה סמי-חרדית. מכיוון שהזיקה לישראליות ולזהות הישראלית נמצאות בלב נשמתה של הציונות הדתית, היא לא יכלה לאורך זמן להישאר עם האופציה הקרובה לחרדיות.

הצלחתו של "הבית היהודי" תחת מנהיגותו של נפתלי בנט, כמו גם מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שהראה שמסביב לגרעין הקשה של הציבור המגדיר עצמו במפורש כדתי-לאומי יש עוד מספר כפול של ישראלים שאינם מגדירים עצמם כאלה אבל מזדהים עם "המגזר" (בתוכם יש מסורתיים, חילונים ואפילו חרדים), מעידים שהנוסחה הבנטית החדשה קולעת יותר ללב הישראלים: מצד אחד, עמדה לאומית תקיפה, המדברת אל לבם של רבים החשים אינטואיטיבית את מה שניסח הרב קוק באופן פילוסופי – שזהות לאומית-חילונית לא תחזיק מעמד לאורך זמן מול האתגרים הצפויים לה, מבחינה רעיונית ומעשית גם יחד. מצד שני, זהות דתית מאוד מתונה, כמעט בורגנית-לייטית באופייה, שאינה מרחיקה את אותם ישראלים.

מעבר לכך, הקוקיזם קרס גם בגלל תהליכים רחבים יותר – כמו עצם המעבר מעידן אידיאולוגי לעידן פוסט-אידיאולוגי, שבו הזהות מעוצבת פחות על-פי משנה סדורה ויותר על בסיס חוויה קיומית. הקוקיזם מבחינה זו הוא תוצר מובהק של העידן המודרני-אידיאולוגי, בעוד הזהות האינדיבידואלית הנוכחית (שהניאו-חסידות היא אחד ממאפייניה הבולטים) מתאימה יותר לעידן הפוסט-מודרני. תהליכי הנסיגות המדיניות, פינוי סיני ב-1982 ובמיוחד ההתנתקות ב-2005, הוסיפו עוד יותר לתחושת הבטן הרווחת בציבור הדתי שאי אפשר עוד לדבר על עידן משיחי - המתקדם באופן עקבי, גם אם הדרגתי, לעבר יעד הגאולה.

למהפך שעוברת הזהות הדתית-לאומית יש יתרונות רבים. עיקרם הם מגוון האופציות הזהותיות והחופש לבחור ביניהן, ובעצם האפשרות ליצור זהות דתית אינדיבידואלית. החיסרון הגדול הוא כמובן העדר היכולת לטפח השקפת עולם מוסכמת, שבאמצעותה יקודמו במשותף יעדים מרכזיים – אם של המחנה הדתי-לאומי ואם של החברה הישראלית בכלל. בקצה החיסרון הזה עומדת כמובן אופציית האנרכיה, שבהקשר הדתי שלה משמעותה אפילו מסוכנת עוד יותר. אין פירושה רק שכל אחד "עושה לביתו", אלא שיהיו גם כאלה שיבקשו לכפות באלימות את משנתם הדתית והלאומנית, כפי שחווינו רק לאחרונה. בהקשר הזה, הקוקיזם היה דווקא גורם מרסן של האנרכיזם הדתי – אם משום הקדושה הדתית שייחס לערך הממלכתיות, ואם משום היותו הלכתי מאוד ונשען גם על האפקט המרסן של ההלכה.

למרות החיסרון המובהק הזה, כמדומני שיתרונותיה של הזהות הדתית הפוסט-קוקיסטית עולים על חסרונותיה. העידן האידיאולוגי, שהקוקיזם הוא כאמור אחד מביטויו, הביא הרבה אסונות על העולם, גם כשכוונותיו היו טובות לחלוטין. זאת מהסיבה הפשוטה שכל תפיסת עולם המבקשת להעמיד את ההתנהגות האנושית הראויה על עיקרון מרכזי אחד - וזה הרי מה שעשו כלל האידיאולוגיות, בין אם העיקרון המכונן היה לאומי, סוציאליסטי, קפיטליסטי, ליברלי או דתי – תיצור בסופו של דבר מפלצת שתבקש לאכוף על בני האדם הממשיים, על מגוון צרכיהם הממשיים, התנהגות של חיילים בשירותו של אותו רעיון מכונן, ובסופו של דבר תפגע בצרכים אנושיים אחרים, החשובים לא פחות.

אכן, לפתחו של העידן הפוסט-אידיאולוגי רובצת כמובן סכנה הפוכה: שהוא יתנער לחלוטין מעולמות ערכיים וידבק בסוג של ניהיליזם אנרכיסטי במקרה הרע, וב"עשיית איש איש לביתו" במקרה הטוב. סימניה של הסכנה הזו בהחלט ניכרים בעולמנו. אבל ישנה גם אופציה חלופית, שאותה יש לטפח: שעידן פוסט-אידיאולוגי לא יתורגם להתנערות מערכים בכלל, אלא לגיבוש תפיסת עולם רב-ערכית, המכירה בחשיבותם של ערכים רבים ומגוונים, ושל איזון מידתי ביניהם, כדרך הנכונה ביותר לקידומה של האנושות בכלל, ובני האדם הממשיים בפרט.

בתפיסה כזו, גם בעולמם של אנשים המגדירים את עצמם כדתיים או שומרי מצוות יהיה מקום של כבוד לערכים אזרחיים חוץ-דתיים. וכך, עם השאלות הבוערות של החינוך לממלכתיות, שלטון החוק וכבוד האדם אפשר יהיה להתמודד גם באמצעות הכרה בערכם הכלל-אנושי, "האזרחי-חילוני" של הערכים הללו, ולא בהכרח בחיפוש אחר מקורם הדתי. לחילופין, למעוניינים בכך כמובן שניתן יהיה להמשיך לבסס גם הקשר דתי ומקורות דתיים לביסוסם של הערכים הללו, או למצוא ביסוס דתי לעצם הצורך להזדקק למונחים החילוניים של הממלכתיות וכבוד האדם. למשל, המושג "פיקוח נפש", שצריך לעבור שדרוג מן ההקשר הפרטי שבו הוא משמש כיום להקשר הלאומי-חברתי. כיבודם של הממלכתיות ושלטון החוק הוא אכן בגדר פיקוח נפש לאומי.

סיכומו של דבר: הדומיננטיות הקוקיסטית עברה מן העולם, וככל שניתן להעריך – שלא על מנת לחזור. יתר על כן: נראה שבעתיד הנראה לעין לא תהיה לשום השקפה אידיאולוגית דומיננטיות מוחלטת בשדה הדתי-לאומי - וטוב שכך. הפעילות הרעיונית והחינוכית צריכה להתמקד בכך שהעידן הפוסט-אידיאולוגי יתורגם למערכת ערכית מגוונת ומאוזנת, במקום להיעדרה של מערכת ערכית בכלל.

המאמר התפרסם לראשונה בגליון החדש (71) של כתב העת דעות, בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, המוקדש לדמותו של הרב קוק