תשובה בנוסח ישראלי

במסורת היהודית נתפסים הימים שבין כסה לעשור כימים של רפלקסיה והתבוננות עצמית. זהו מסע אינטימי בו האדם מתעמת עם מעשיו, בוחן אותם באופן ביקורתי, מזהה את כשליו, מודה בהם, ומקבל על עצמו שלא לחזור עליהם. האם התשובה האישית והפרטית מספיקה לנו כקולקטיב?

המאמר פורסם לראשונה בהארץ.

במסורת היהודית נתפסים הימים שבין כסה לעשור כימים של רפלקסיה והתבוננות עצמית. רבים, לאו דווקא שומרי מצוות, חווים מהלך נפשי, המכונה "תשובה". זהו מסע אינטימי: האדם מתעמת עם מעשיו, בוחן אותם באופן ביקורתי, מזהה את כשליו, מודה בהם, ומקבל על עצמו שלא לחזור עליהם. הפרט נוטל אחריות ושואף לתיקון עצמי.

ואולם, בתשובה פרטית, אישית, אין די. כל עוד חי העם היהודי בגלות, ולא נשא באחריות למרחב ציבורי, המסורת התמקדה בפרט ובקהילה. אבל עם הצלחת המפעל הציוני, משיצאו היהודים מהגטו, מהכוכים שבצד הדרך, נדרש מפעל של תרגום המסורת היהודית מהמישור האישי אל המישור הציבורי. כך בכל נושא ובוודאי באשר ל"תשובה".

המשמעות העמוקה והמרכזית של ריבונות היא נשיאה באחריות. לכן מתבקש שהתהליך הכואב, אך הנהדר, של נטילת אחריות ועשיית תשובה יתבצע גם במרחב הציבורי הישראלי. אם כך, על מה עלינו לקחת אחריות, בימים הנוראים, כעם? היכן נדרשת הכרת החטא וחזרה בתשובה של החברה הישראלית כולה?

בראש הרשימה עומדת מערכת היחסים שבין קבוצות שונות בחברה. מעת לעת החברה הישראלית תוקפת מגזר אחד בה, מגחיכה אותו באמצעות הכללתו על פי הקיצוניים ביותר שבתוכו, ואז מפזרת כלפיו שנאה. לא חסרות דוגמאות:

בעת האחרונה החרדים עוברים שינויים אדירים, חיוביים: עלייה מרשימה בגיוס לשירות צבאי, נהירה של אלפי חרדים ללימודים אקדמיים, התפתחות של מעמד ביניים חרדי מודרני, שמחובר למציאות, ועוד. במקום לעודד זאת ולטפח את מגמת ההשתלבות, אנחנו עסוקים בדמוניזציה של החרדים ובהכפשה קולקטיבית. נוח לנו לייחס לכל הציבור החרדי את המעשים הקשים של מיעוט קיצוני מתוכם. אם פוחחים חרדיים יורקים על ילדה בבית שמש או מקללים חיילת באוטובוס באשדוד, אנחנו ממהרים לאושש את הסטריאוטיפ המעוות כאילו אלו כל החרדים כולם. אמנם אין להכחיש את העובדה שאש זרה מהבהבת בקצה המחנה החרדי, אך זהו עיוות לקצוף על כל העדה, למעלה משישים ריבוא חרדים. 

ואנשי הימין המתנחלי? הללו מכונים תדיר סרטן בגוף האומה. מעשי עוולה של מטורפי תג מחיר, שורפי מסגדים ומנאצי כוחות הביטחון מחייבים תגובה תקיפה. אבל אין במעשיהם כדי לתייג את כל המתנחלים כמפירי חוק או כמחריבי האומה. כיצד נשכחו מאות קצינים דתיים מההתנחלויות, המוסרים נפשם למען הציבור, משום פשעם של יחידים?

לעיתים מוזמנות אנו בוחרים להכות בשמאל. שם, כידוע כולם אנטי-פטריוטים, מהרסיך ומחריביך שממך יצאו. קרניים חדשות לראשו, השמאל הוא סכנה למדינה. כך, למשל, כאשר שמאל הומניסטי מבקש לקדם תפיסות ליבראליות ואוניברסאליות, חזקה עליו שהוא מתבולל ואכול שנאה עצמית. העובדה שמדובר בציבור המחויב במחשבה ובמעשה לקוממיות של ריבונות יהודית ממלכתית בישראל, איננה מעניינת את קובעי הטעם, מכתיבי שיח השנאה.

תשובה בנוסח ישראלי אמורה להביא בחשבון גם את מי שאיננו יהודי. נדרש מהלך של ריפוי ביחס המתנכר כלפי ערביי ישראל. הללו אינם ציונים וחזונם עבור המדינה שונה מהחזון של היהודים. אבל המחלוקת העניינית הזו אסור לה שתצדיק את הפלייתם לרעה. כשערביי ישראל מסתובבים על שיפוד השנאה הישראלי זוהי גזענות גרידא.

הנה מה שנדרש מאתנו כתשובה קולקטיבית: השדרה המרכזית של כל אחת מהקהילות חייבת להרחיק את עצמה משיח השנאה. תארו לעצמכם שבעשרת ימי התשובה המנהיגות האותנטית של כל אחת מהקבוצות היתה מוקיעה בשער בת רבים את קבוצות השוליים שיצאו ממנה. בבני ברק הפגנה של אלפי חרדים נגד מדירי הנשים ורודפי חיילים; בעפרה כנס רבנים של הציונות הדתית שמוציא פסק הלכה נגד פעילות תג המחיר ובעד מתן משקל דתי לשלטון החוק; בכנסת ישראל ייערך כינוס של כל ראשי המפלגות הציוניות נגד הפליית הערבים; בסינמטק תל-אביבי יתאספו יוצרים ואמנים, אייקונים של השמאל, ויצרפו חתימתם לנוסח מגילת העצמאות, תוך הדגשת יהודיות המדינה וזיכויה מאשמת הקולוניאליזם. כל אלו ואחרים יהוו תשובה קולקטיבית, לאומית, בנוסח ישראלי.

האחווה הטבעית בין יהודים בישראל נסמכת על עבר משותף. אבל, כדי שיהיה לנו עתיד משותף, אנחנו נדרשים לתחזק ברצינות ובאחריות את ההווה, שגם הוא יהיה משותף. התשובה הקולקטיבית הנדרשת היא לא עניין של מותרות, אלא הכרח של חוסן לאומי.