הבחירות בבריטניה: בסופו של דבר... קואליציה

הבחירות בבריטניה יצרו מצב נדיר: פרלמנט שבו לשום מפלגה אין רוב. התוצאה הבלתי נמנעת היא ממשלה קואליציונית – לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. על תוצאות הבחירות והרכבת הממשלה קראו במאמר שלפניכם.

הבחירות הכלליות לבית הנבחרים הבריטי מימשו את הציפיות שתלו בהן: הן היו מעניינות, מותחות, שקולות ויצרו שלושה תקדימים:

• לראשונה מאז 1974 הפיקו הבחירות פרלמנט תלוי (hung parliament), שבו לשום מפלגה אין רוב מוחלט של המושבים.
• בעקבות הבחירות מכהנת בבריטניה קואליציה רשמית בין שתי מפלגות החולקות ביניהן את השלטון. זו הקואליציה הראשונה בבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה.
• לראשונה הממשלה מציעה הצעה רצינית למעבר משיטת הבחירות הרובית לשיטה בעלת אופי יחסי יותר.

למחרת יום הבחירות, משהתבררו התוצאות (להרחבה על תוצאות הבחירות ראו המאמר: הבחירות בבריטניה - ניתוח ראשוני) הסופיות, נוצר מצב של אי-ודאות. לפי המסורת, במצב של פרלמנט תלוי ניתנת לראש הממשלה המכהן זכות הראשונים לנסות להקים ממשלה ולזכות באמון הפרלמנט. לפיכך יכולה הייתה המלכה להטיל על גורדון בראון את הרכבת הממשלה. בראון אכן רמז למחרת הבחירות כי הוא עומד לממש את זכותו ולנסות להקים קואליציה עם הליברל-דמוקרטים, אבל צעד כזה נתפס כבעייתי: לא די שאפילו לקואליציה כזאת לא היה רוב מוחלט של המושבים, גם ניק קלג (מנהיג הליברל-דמוקרטים) הצהיר כי לדעתו מן הראוי שקמרון, כראש המפלגה הגדולה, יקבל את ההזדמנות הראשונה להרכיב ממשלה.

למרות אכזבתם היחסית מתוצאות הבחירות מצאו עצמם הליברל-דמוקרטים בעמדה של ממליכי מלכים: החלטתם עם מי ללכת קבעה בעצם אם מפלגת הלייבור תישאר בשלטון או אם השמרנים יתפסו את מקומם. כבר למחרת הבחירות החלו שיחות בין השמרנים לליברל-דמוקרטים בנוגע לאפשרות לכונן ביניהם קואליציה, אבל קלג השאיר את הדלת פתוחה גם לשיחות עם הלייבור. שיחות גישוש עם שתי המפלגות נערכו בימים שלאחר הבחירות, אבל ב-11 במאי הוכרז כי השיחות בין הליברל-דמוקרטים ובין הלייבור הסתיימו ללא תוצאות. מנקודה זו התרחשו האירועים במהירות. משהבין גורדון בראון כי נסתם הגולל על סיכוייו להגיע להסכם עם הליברל-דמוקרטים, הכריז על התפטרותו מראשות הממשלה ונסע לארמון בקינגהאם כדי להגיש למלכה את מכתב ההתפטרות. זמן קצר לאחר מכן הגיע דייוויד קמרון לארמון והמלכה מינתה אותו לראש הממשלה החדש.

 הממשלה החדשה וההסכם הקואליציוני

כאמור, הפעם האחרונה ששתי מפלגות חלקו את השלטון הייתה בעת מלחמת העולם השנייה, כשהוקמה ממשלת אחדות לאומית לנוכח האיום הגרמני. הקבינט החדש כולל 23 חברים: סביב שולחן הממשלה יסובו ראש הממשלה, 17 שרים שמרנים ו-5 ליברל-דמוקרטים. מנהיג הליברל-דמוקרטים, ניק קלג, מונה לסגן ראש הממשלה, אבל המשרדים החשובים - החוץ, האוצר, ההגנה והפנים - מצויים בשליטת השמרנים. ממשלה קואליציונית כה זרה לתרבות הפוליטית הבריטית, עד שרבים תוהים כיצד הממשלה תעבוד ואם אכן תשרוד. כדי להפיג את החששות ולהבטיח יציבות נכתב הסכם קואליציוני מפורט המשקף את הפשרות שאליהן הגיעה כל מפלגה.

• פשרה חשובה אחת היא בתחום המדיניות הכלכלית. השמרנים הסכימו להעלות את המיסוי על רווחי הון ונסוגו מהבטחת הבחירות שלהם לבטל את מס הירושה. בתמורה הסכימו הליברל-דמוקרטים לדרישת השמרנים לקיצוץ גדול בהוצאות התקציב, במטרה להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה במשק הבריטי.
• בסוגיית מדיניות החוץ כלפי האיחוד האירופי התיישרו הליברל-דמוקרטים לפי הקו השמרני: ההסכם כולל התחייבות שכל העברה נוספת של סמכויות לאיחוד האירופי תותנה בקיום משאל עם, והתחייבות כי במהלך הפרלמנט הזה בריטניה לא תאמץ את מטבע האירו.
• הליברל-דמוקרטים התפשרו גם בנושא מדיניות ההגירה והסכימו להטיל מגבלות חמורות יותר על מהגרים ממדינות שאינן חברות באיחוד האירופי.
• אחד הסעיפים החשובים ביותר נוגע לרפורמה בשיטת הבחירות. ההסכם כולל התחייבות שלפיה במהלך כהונתה של הממשלה תעלה למשאל עם הצעה לזנוח את שיטת הבחירות הרובית לטובת שיטה ההצבעה החלופית (AV) הנהוגה באוסטרליה (להרחבה ראו ניר אטמור, שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים, עמ' 107-96). זו ללא ספק פשרה גדולה לשמרנים, שבאופן מסורתי התנגדו ללחצים החוזרים ונשנים לשינוי השיטה הוותיקה. מבחינת הליברל-דמוקרטים יש כאן הישג, שכן היא המפלגה שנפגעה באופן הקשה ביותר מחוסר היחסיוּת שיוצרת השיטה הנוכחית.  אמנם אין מדובר במעבר לשיטה יחסית מלאה, אבל גם אימוצה של ההצעה החדשה ישפר את יחסיוּת התוצאות. כדי למנוע אי-הבנות, ההסכם קובע מפורשות כי שתי המפלגות יתמכו בהצעה כי במשאל העם יספיק רוב רגיל (מעל 50%) כדי שההצעה תאושר.
• המפלגות אף הסכימו למנות ועדה שתבחן רפורמה כוללת בבית הלורדים והפיכתו לבית עליון נבחר, בניגוד לבית שחבריו ממונים.
• הפשרה האחרונה נוגעת לכללי המשחק הקואליציוניים: כדי למנוע חוסר יציבות, הוסכם בין שתי המפלגות כי הפרלמנט יכהן את מלוא חמש השנים והבחירות הבאות יתקיימו במאי 2015. גם כאן יש מן הוויתור מצדו של ראש הממשלה, שכן הוא מוותר על זכותו ליזום פיזור מוקדם של הפרלמנט. הכוונה למסד בחוק, לעתיד לבוא, תקופות כהונה קבועות של חמש שנים. לפי ההצעה, פיזור מוקדם של הפרלמנט יתאפשר רק אם לפחות 55% מחברי הבית יתמכו בכך. ההסכם גם מאזכר נושאים אחדים (מדיניות גרעין, תקצוב השכלה גבוהה) שבהם יתאפשר לחברי הפרלמנט הליברל-דמוקרטים חופש הצבעה.

אין ספק כי מבחינות רבות קואליציה תקדימית זו כבר שינתה את הנוף הפוליטי הבריטי. אם יתממשו גם הרפורמות המוסדיות הכלולות בה, בשנים הקרובות נראה מערכת פוליטית בריטית שונה מן היסוד מזו שפעלה שנים רבות.

ד"ר עופר קניג הוא ראש ענף חקר מפלגות בפרויקט תיקון שיטת הממשל בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה וכן מנהל הידע במכון.