האם על בג"ץ להשאיר עצמו מחוץ לדיון על הרכבת הממשלה?

במאבק המתמשך בין המערכת המשפטית לבין המערכת הפוליטית - מערכת המשפט חייבת לשמור על מעמדה העצמאי ולשפוט ללא סייג וללא חשש מפגיעה במעמדה, אולם את ההכרעה בדבר שאלת הרכבת הממשלה על ידי אדם המואשם בפלילים, יש להשאיר בידי הציבור

Shutterstock

החלטת בג"ץ לדון בעתירה לפסול את האפשרות שבנימין נתניהו יתמודד על משרת ראש הממשלה בבחירות מחריפה את המתח בין המערכת הפוליטית לבין המערכת המשפטית, עד כדי סכנה של ממש ליציבות הדמוקרטיה הישראלית.

אסור לבג"ץ להימנע מלדון בנושא כלשהו מתוך חשש למעמדו. חשש שכזה, אם יכריע את הכף וישתיק את שלטון החוק, משמעו כי המערכת המשפטית מאבדת את עצמאותה. אם ניתן להרתיע את השופטים פעם אחת, ניתן יהיה להרתיע אותם גם בעתיד, ובכך יבוא הקץ למערכת השירות הציבורי הטובה בישראל. אם בג"ץ יתנהל מתוך חשבון רווח והפסד ברמה הציבורית – סוף כולנו להפסיד.

אבל, האם מכך נובעת המסקנה שעל בג"ץ להכריע בשאלת היכולת של נתניהו, הנאשם בפלילים, להרכיב את הממשלה הבאה, אם ינצח בבחירות? התשובה שלילית.

גם מי שסבור שבמישור העקרוני כל נושא אנושי יכול להיות נושא להכרעה שיפוטית – "הכול שפיט", מבין שלא ראוי לתרגם כל נושא לשפת המשפט ולהפקיד את הסדרתו בידי שופטים. ואכן, משפטנים בארץ ובעולם מקיימים דיונים בשאלה מהי המדיניות הראויה לגבי הפעלת המשפט, ולגבי שרטוט גבולותיו בפועל. מה שפיט ומה איננו שפיט.

כאשר המדינה עומדת בפני מערכת בחירות, ויש ציבור גדול דיו הבוחר באדם שהוא נאשם בפלילים, להנהיג את המדינה, והציבור עושה זאת מתוך מודעות לכל הפרטים המרכזיים הרלוונטיים, על המשפט להיסוג לאחור ולא להתערב בהכרעה הציבורית. בחירת ראש הממשלה היא בליבת הזירה הפוליטית, ועל המשפט לכבד זאת.

אכן, אין מניעה עקרונית – ואף רצוי הדבר - שהחוק הישראלי יכריע גם בנושא זה ויקבע אם אדם שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להתמודד על תפקיד ראש הממשלה או לקבל מנדט להרכיבה. אך כידוע, החוק סתם ולא פירש. בכך הובהר כי המחוקק בחר להותיר את הנושא מחוץ למשפט. כאשר המחוקק חפץ להגביל את הזכות לבחור ולהיבחר, בהקשר של פסילת רשימות ומועמדים, הוא עשה זאת בשפה מפורשת לאחר דיון ציבורי.

מערכת המשפט רואה עצמה, בצדק, כאחת משומרי החותם של הדמוקרטיה הישראלית. יחד עם מערכת אכיפת החוק גם היא אמונה, בין היתר, על ביעור השחיתות בכלל, והשחיתות השלטונית בפרט. המערכת לא מורתעת: המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, במהלך סדור ושקול, החליטו להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. אבל בכך תם תפקידם עד לבירור ההאשמות בפני בית המשפט.

בצד אמירה ברורה זו, נדרשת גם אמירה ברורה באשר לאחריות של ראש הממשלה ותומכיו בדרדור היחס של הציבור אל שלטון החוק: מסתמן כי ראש הממשלה מבצע מהלך מתוכנן ליצירת דה-לגיטימציה ציבורית לטיפול המשפטי בעניינו. המהלך הזה, שבתחילתו כוון למשטרה, ובהמשך לפרקליטות, ועתה מופנה ליועץ המשפטי לממשלה, יופנה בעתיד, אין כל ספק בכך, גם כלפי בית המשפט.

פעם אחר פעם ראש הממשלה ושליחיו, שהבולט שבהם, כמה אירוני, הוא שר המשפטים, מתגרים במערכת המשפט ומלבים את הרוחות. אמירות קצה שערוריות ("פרקליטות בתוך הפרקליטות", "הפיכה שלטונית") ומעשים בוטים (פיטורי מנכ"לית המשרד, ניסיון למנות ממלאת מקום לפרקליט המדינה בניגוד לרצון הממונה עליה, היועץ) שתכליתם איננה עניינית, הפכו להיות נורמה בחודשים האחרונים.

בדברי הימים של מדינת ישראל תסתמן המתקפה הזו כנקודת שפל של שלטון נתניהו. כותבי העתים יתמהו כיצד יתכן שאחד מהמנהיגים החשובים ביותר של המדינה, אשר פעל רבות כל כך לגונן עליה מפני אויבים מבחוץ, פעל בו זמנית, בעקביות ובנחישות ומתוך אינטרס אישי, להחליש אותה מבפנים. נתניהו ושלוחיו מכתימים את עצמם בכך שהם מרועעים את יסודות הדמוקרטיה, ששלטון החוק הוא מרכיב מרכזי בה.

ישראל זקוקה לפסק זמן, להרגעת רוחות, לשביתת נשק, במאבק המתמשך בין המערכת המשפטית לבין המערכת הפוליטית. מבוגרים אחראים בכל אחת משתי הרשויות חייבים לקחת צעד אחורה ולשקול את התמונה כולה. המשך המצב הקיים, והחרפתו המסתמנת, יוצרים נזק אסטרטגי לחברה הישראלית.