משיתוק לשינוי

הפלונטר הפוליטי שהגענו אליו יכול היה להימנע, אם ראש המפלגה הגדולה היה גם ראש הממשלה באופן אוטומטי. מהלך כזה היה מסייע ללכד את המערכת הפוליטית לכדי שני גושים גדולים, להפחית את יכולת הסחטנות של מפלגות קטנות וסקטוריאליות ולמנוע את חוסר הוודאות לגבי זהות ראש הממשלה

Flash 90

שבועיים להחזרת המנדט שקיבל בני גנץ להרכבת ממשלה, ועדיין לא מסתמן פתרון למבוי הסתום.

על אף שנראה שתוצאות הבחירות שיתקו את המערכת הפוליטית, אפשר לראות בהן גם ניצנים של מגמות חיוביות: התחזקות שתי מפלגות גדולות, כנסת פחות מפוצלת (9 רשימות במקום 12, לפני 6 שנים), רמת ייצוגיות גבוהה לקבוצות אוכלוסיה שונות. אולם חסר היבט אחד בפאזל הפוליטי שיכול להפוך את השיתוק - לשינוי. הוא קשור בשינוי שיטת הבחירות שלנו, כך שהחל מהבחירות הבאות, מי שיעמוד בראש הרשימה שתזכה במספר הקולות הגדול ביותר, יתמנה באופן אוטומטי לראש ממשלה, ולא תידרש הצבעת אמון (הקרויה הצבעת הסמכה) של הכנסת כדי לכונן ממשלה.

היתרונות של תיקון זה הם רבים: מיד עם היוודע תוצאות הבחירות, יש ודאות לגבי זהות ראש הממשלה. במציאות סוערת כמו זו הישראלית, השבת כושר הכרעה לפוליטיקה הוא מצרך מבוקש. יתרון אחר הוא עמדת מיקוח קואליציונית עדיפה של ראש הממשלה העתידי. כהונתו אינה מותנית בהסכמים עם מפלגה זו או אחרת, והוא אינו חייב לכונן קואליציית רוב. הסחטנות הקואליציונית תצטמצם משמעותית. במקומה יכוננו טרם הבחירות איחודים, בריתות והסכמות על מנת להבטיח את זהות ראש הממשלה, וצפויים להתגבש שני גושים פוליטיים גדולים ומשמעותיים.  

באשר להיעדרה של הצבעת הסמכה, דהיינו הצבעת אמון בממשלה עם כינונה, כדאי לבחון מה קורה במספר דמוקרטיות בעולם כמו איסלנד, אוסטריה, הולנד, דנמרק, נורבגיה ויפן. הממשלות המוקמות במדינות אלה, בהיעדר הצבעת הסמכה, אינן פחות לגיטימיות מממשלות שזוכות באמון של רוב חברי הפרלמנט. גם לרוב הן אינן פחות יציבות או יעילות, וזאת הודות לחופש התמרון שיש להן לקדם מדיניות עם שותפים מתחלפים או קבועים התומכים בהן מבחוץ.

במקביל יש להקשיח את התנאים לפיצול סיעות המורכבות מכמה מפלגות, ביום שאחרי הבחירות. אם חוק ראש הרשימה הגדולה מעודד חבירת מפלגות שונות לרשימה אחת טרם הבחירות - מהלך שחווינו בבחירות סבב ב' השנה - אזי חשוב לייצר תמריצים שליליים להתפרקותן. הנכונות לפעול במשותף מתוך מסגרת פוליטית אחת היא התפתחות חיובית. אלא שבהתאם לכללים הקיימים כיום, ניתן לעשות שימוש לרעה בבלוק הטכני וסיעה המאוחדת מכמה מפלגות עלולה להתפרק ולהגביר שוב את הפיצול בכנסת.

הפתרון לכך, לפי הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא לקבוע שכל התפלגות המתבצעת בשנתיים הראשונות לכהונת הכנסת היא בגדר "פרישה". ההשלכות של מהלך זה היא שהפורשים או מי מטעמם לא יוכלו להתמנות לשרים או סגני שרים בכנסת המכהנת, והם לא יוכלו להצטרף לסיעה אחרת בכנסת, לכן לא יהיו זכאים למימון הוצאות שוטפות בכנסת המכהנת. מכיוון שההצעה הזו מייצרת היתכנות לממשלות מיעוט, כדי לשמור על היציבות יקבע שהכנסת תוכל לפזר את עצמה רק בשנתיים או שלוש השנים הראשונות, ברוב מיוחד של 70 חברי כנסת.

המנדט לפיזור מוקדם על ידי הפרלמנט קיים רק באוסטריה (ברוב מוחלט) ובבריטניה (ברוב מיוחס של שני שלישים) ואין שום סיבה שישראל תשתייך למועדון הזה.

שינוי שיטת הבחירות בישראל הוא המהלך החשוב ביותר שיש להוביל בימים אלה. אם מתווה המכון היה מתקבל לפני הבחירות הנוכחיות, היום כבר הייתה ממשלה מתפקדת בישראל. למעשה, אם החוק היה עובר, לא היינו נדרשים לסבב בחירות שני, ובוודאי לא לשלישי. חבל שלפעמים צריך להגיע לתחתית כדי לחולל שינוי, אולי קטן, אבל משמעותי.

פורסם לראשונה במעריב.