רעיון הבחירה הישירה חייב לרדת מסדר היום הפוליטי

על רקע הניסיונות להחזיר לבמה את רעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה, חשוב להבין - השיטה הזו ריסקה את הפוליטיקה הישראלית בשנות ה-90, החלישה את המפלגות הגדולות וחיזקה את המפלגות הסקטוריאליות

OHAYON AVI לע"מ

שיטת בחירות היא אחד המרכיבים המוסדיים היציבים ביותר בדמוקרטיות ותיקות. בכל הדמוקרטיות הללו (למעט צרפת), גם כאשר אומצו שינויים בשיטות הבחירות בשנים 1990-1945, היו אלו רק תיקונים קלים בנוסחת חלוקת המושבים, אחוז החסימה או גודל בית הנבחרים (Norris, 1997 297). רק בעשור האחרון אומצו שינויים מהותיים בשיטת הבחירות בארבע דמוקרטיות ותיקות ויציבות: ניו-זילנד, איטליה, יפן וישראל, אולם עד כה בוטלה הרפורמה רק בישראל.

הבחירות הכלליות שנערכו בישראל בינואר 2003 סימנו את תום עידן הבחירה הישירה לראשות הממשלה ואת החזרה לבחירה בפתק הצבעה אחד לרשימה לכנסת. בכך הסתיים מהלך מוסדי נדיר וקרוב למבנה של ניסוי - ככל שניתן לצפות משינוי מוסדי בקנה מידה לאומי. נוצרה הזדמנות נדירה לבחון את הקשר שבין שיטת הבחירות לבין התנהגות הבוחרים, הפוליטיקאים והמפלגות, וכן לעמוד על השפעתו של קשר זה, אם הוא קיים, על כוחן של מפלגות מגדלים ומסוגים שונים.

שיטת הבחירות לכנסת לא עברה שינויים מהותיים מאז יושמה לראשונה בשנת 1949 ועד לכתיבת שורות אלו. הרפורמה שאומצה במרץ 1992 ויושמה בפעם הראשונה ב-1996 הייתה בבסיסה שינוי של שיטת הממשל. הוספת בחירה ישירה ונפרדת לראשות הממשלה יצרה בישראל שיטת ממשל ייחודית אשר משלבת מאפיינים של פרלמנטריזם עם מאפיינים של נשיאותיות (חזן, 1998).

אולם הרפורמה בשיטת הממשל, דהיינו הוספת הצבעה ישירה לראשות הממשלה 'מעל' לבחירות לכנסת, הובילה בפועל לשינוי גם בשיטת הבחירות. בשתיים מתוך שלוש מערכות הבחירות שנערכו לפי הכללים החדשים, בבחירות 1996 ו-1999, הוקצו לכל בוחר שני קולות. בקולם האחד הצביעו האזרחים בעד רשימת מועמדים לכנסת. הצבעה זו קבעה את חלוקת המושבים בכנסת בדיוק באותה השיטה שהופעלה טרם אימוץ הרפורמה, כלומר, שיטה יחסית-רשימתית נוקשה במחוז בחירה ארצי, המשתמשת בנוסחת האגנבך-בישופ לחלוקת המושבים העודפים והכוללת סף חסימה נמוך יחסית (1.5%). בקולם האחר, הצביעו האזרחים לאחד המועמדים לראשות הממשלה לפי שיטת הרוב המוחלט, בשני סיבובים.

צמידות הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה והשינוי באופן ההצבעה (מעבר מפתק אחד לשניים) מאפשרים לראות ברפורמה שינוי בשיטת הבחירות עצמה - לפחות מבחינת התמריצים, השיקולים והאסטרטגיות החדשים של הבוחרים, המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה. שתי שיטות בחירה מנוגדות באופיין פעלו במקביל: מחד גיסא, נותרה על כנה שיטת הבחירות לכנסת, המאופיינת ביחסיות גבוהה (משום שכל המדינה משמשת מחוז יחיד לצורך חלוקת מושבים ובשל סף החסימה החוקי הנמוך) וברשימתיות נוקשה במיוחד. מאידך גיסא, בבחירות לראשות הממשלה שימשה שיטת בחירות רובית ואישית. שילוב זה הוביל חוקרים לכלול את המצרף הייחודי שאומץ בישראל במשפחת שיטות הבחירה המעורבות (Shugart and Wattenberg, 2001a). חוק יסוד: הממשלה החדש, שחקיקתו הושלמה במרץ 2001 לאחר ניצחונו של שרון בבחירות, ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה והחזיר את שיטת הממשל הפרלמנטרית ואת הבחירות בפתק יחיד. לאחר שתי מערכות בחירות בלבד שבהן הצביעו האזרחים בפתק אחד לכנסת ובפתק אחר לראשות הממשלה, נבחרה הכנסת ה-16, ב-28 בינואר 2003, בפתק יחיד.

חלק מתומכי הבחירה הישירה (לין, 1.8.99) ואף חוקרים של התנהגות בוחרים (Andersen and Yaish, 2003) גרסו כי אימוצהּ לא השפיע בעיקרו על התנהגות הבוחרים וכי היחלשות המפלגות הגדולות והתחזקות המפלגות הסקטוריאליות בבחירות 1996 ו-1999 נבעו מגורמים אחרים. טענתם הייתה כי מגמות אלו היו ניכרות גם אילולא אומצה הבחירה הישירה. אחדים מהם ייחסו התפתחויות אלה להתנהגותן הפוליטית של המפלגות הגדולות (ח"כ אביגדור ליברמן, דברי הכנסת ה-15, 29.11.00; ח"כ יהודית נאות, דברי הכנסת ה-15, 7.3.01) או להתפתחויות בחברה הישראלית לעבר רב תרבותיות או התקבצות ל"שבטים" (ח"כ חיים רמון, דברי הכנסת החמש עשרה, 7.3.01). לדעת אלה, המפלגות הסקטוריאליות התחזקו כיוון שנתנו ביטוי למגמות ארוכות טווח אלו, ואילו המפלגות הגדולות, על זהותן ומצעיהן המטושטשים, הלכו ונחלשו כי כשלו לספק תשובות למציאות הולכת ומתפתחת זו. אחרים ייחסו את ההתפתחויות לגורמים קוניונקטורליים. כך הוסברה הצלחת מפלגות העולים מרוסיה, בכישלון המפלגות הוותיקות למלא את צורכי גל העלייה הגדול של ראשית שנות התשעים; כך הוצגה עליית כוחן של המפלגות הערביות כנובעת משינויים הקשורים לתפיסה העצמית של ערביי ישראל לנוכח הסכמי השלום עם הפלסטינים; וכך הוסברה הצלחת ש"ס, מפלגה חרדית-מזרחית, בגידול בפערים החברתיים תחת שלטון שתי המפלגות הגדולות (וייס, 7.6.98; זיסר, 1997; צידון-צ'אטו, 26.6.96).

לעומת זאת, לדעת חוקרים אחרים, לאימוץ חוק הבחירה הישירה הייתה השפעה על התנהגות הבוחרים, המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה, וכתוצאה מכך על חלוקת הייצוג בין המפלגות. טענתם המרכזית הייתה כי ההצבעה בשני פתקים וההתמודדות בשתי שיטות עודדו את פיצול ההצבעה, והפיצול גרם להיחלשות המפלגות הגדולות ולהתחזקות המפלגות הסקטוריאליות (דיסקין, 2001; חזן, 1999; חזן ורהט, Harris; 2001 andDoron,1999).

מאמר זה יבחן מחדש את טענות הצדדים ויתמקד בשאלות: האם וכיצד הוביל ביטול הבחירה הישירה להיפוך מגמות בדפוסי התנהגות הבוחרים, המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה? האם וכיצד הוביל ביטול הבחירה הישירה להיפוך מגמות בהתפתחות כוחן היחסי של מפלגות מגדלים ומסוגים שונים?

התזה המרכזית של מאמר זה היא כי ביטול שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה הוביל לשינויים בדפוסי ההתמודדות וההצבעה, ואלה גרמו לעלייה בהצבעה למפלגות הגדולות ולירידה בתמיכה במפלגות סקטוריאליות.

המונח 'מפלגות גדולות' מתייחס כאן לשתי הרשימות המפלגתיות אשר זכו במספר המושבים הגבוה ביותר בבחירות לכנסת. שאר המפלגות נכללות בקטגוריה של מפלגות קטנות. באשר למפלגות לא סקטוריאליות לעומת מפלגות סקטוריאליות - המפלגות הלא סקטוריאליות מתאפיינות בזיהוי עצמן בעיקר על פי עמדותיהן בנוגע לנושאים הראשיים בפוליטיקה הישראלית מאז 1967, דהיינו נושאי חוץ וביטחון ובמיוחד נושא גורל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. המפלגות הסקטוריאליות, לעומת זאת, מזהות את עצמן על פי עמדותיהן בנושאי המשנה הרלוונטיים בפוליטיקה הישראלית לא פחות משהן מזהות את עצמן ביחס לנושאי חוץ וביטחון ולעתים אף יותר מכך - דת ומדינה, עולים לוותיקים, ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים. המפלגות הסקטוריאליות מתאפיינות בכך שהן מספקות מוקד הזדהות ברור לקבוצות חברתיות מוגדרות ועל ידי כך מגבילות במידה רבה את יכולתן לפנות למצביעים מחוץ לקבוצות אלו. נבחן את גורלן של מפלגות אלו החל מבחירות 1969, הבחירות הראשונות אשר נערכו לאחר מלחמת 1967, אשר תוצאותיה, כיבוש שטחים רבים בידי ישראל, הפכו את נושאי החוץ והביטחון (ובעיקר הוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו) לנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית.

נדגיש כי מאמר זה אינו עוסק בהסבר לתמיכת בוחרים במפלגה זו או אחרת, אלא בתמריצים שסיפקה השיטה לתמיכה או מניעת התמיכה במפלגות מגדלים ומסוגים שונים. עמדות אידאולוגיות, זהות וגורמים אחרים נותרים מרכזיים בהסבר התנהגות הבוחרים; הגישה המוסדית מסבירה כיצד גורמים אלו באים לידי ביטוי בהצבעה בשני פתקים לעומת הצבעה בפתק אחד. כפי שנראה, יכולת ההסבר של הגישה המוסדית הולכת ונחלשת ככל שאנו ממקדים את ניתוחנו: היא נמצאת חזקה ביותר ברמת החלוקה לקטגוריות של מפלגות; היא נחלשת כאשר עוסקים בקבוצות של מפלגות בתוך קטגוריות אלו (למשל מפלגות דתיות, ערביות וכיוצא בזה); והיא נחלשת עוד יותר כאשר עוסקים בגורלן של מפלגות ספציפיות.

בחלק הראשון יובהר ההיגיון התאורטי של הטענה כי המעבר לשיטת שני הפתקים הוביל לפיצול ההצבעה וכי השיבה לפתק יחיד צפויה להפוך מגמה זו. כמו כן, יוצגו ראיות אמפיריות השוואתיות לכך שריבוי קולות (או 'פתקים') מוביל לשינוי בהתנהגות הבוחרים והמפלגות, משום שהוא מאפשר ואף מעודד את פיצול ההצבעה ובכך מוביל לעלייה במספר המפלגות. תזה זו תיבחן בשלושה שלבים - בחלק השני, השלישי והרביעי של המאמר.

החלק השני יבחן האם וכיצד השפיעו שינויי השיטה על התנהגות הבוחרים. באמצעות שימוש במדד ניידות הקולות (Pedersen, 1979) וניתוח תוצאות סקרים מהשנים 2003-1996, נטען כי השינויים בשיטה הם אשר הובילו לשינויים בדפוסי ההצבעה לכיוון של פיצול ההצבעה בבחירות 1996 ו-1999, ולהיפוך מגמות בבחירות 2003.

החלק השלישי יבחן אם עקב אימוץ הבחירה הישירה חל שינוי מהותי בכוחן היחסי של המפלגות הגדולות, או שמא מדובר בתנודות אופייניות בין בחירות לבחירות, והאם ביטול ההצבעה בשני פתקים בבחירות 2003 סימן חזרה לדפוסי חלוקת הייצוג שקדמו לאימוץ חוק הבחירה הישירה. באמצעות השוואה לתוצאות העבר בישראל וכן לדמוקרטיות אחרות, נראה כי כוחן של המפלגות הגדולות קטן מאוד ואילו כוחן של המפלגות הסקטוריאליות גדל מאוד בהשפעת שיטת הבחירה הישירה. במילים אחרות, אין מדובר בהמשך מגמת ירידת כוחן של המפלגות הגדולות וחיזוק המפלגות הקטנות (ישי, 1.2.00), ולא בדחיפה קלה שנתנה הרפורמה למגמה מתמשכת - תוצרי השיטה החדשה היו חריגים מנקודת מבט השוואתית-היסטורית ובין-לאומית כאחד. גם לאחר ביטול הבחירה הישירה, נותרה המערכת המפלגתית הישראלית מאופיינת במספר רב יחסית של מפלגות (ביחס לעברה וביחס למדינות אחרות), אלא שמספר המפלגות אינו חריג כפי שהיה לאחר בחירות 1999.

החלק הרביעי יבחן אם הנשכרות ביותר מהבחירה הישירה בקרב המפלגות הקטנות היו המפלגות הסקטוריאליות, ואם החזרה לפתק יחיד הובילה להיחלשותן. הטענה היא שאימוץ הבחירה הישירה לא הוביל להתחזקות כוללת של המפלגות הקטנות על חשבון הגדולות אלא להתחזקות של קבוצה אחת בתוכן, קבוצת המפלגות הסקטוריאליות (דיסקין, Diskin, 1999; 2001). בעוד שהשיטה הרובית בבחירות לראשות הממשלה יצרה לחצים צנטריפטליים על ההיבטים שבהם התמקדו בחירות אלו - נושאי חוץ וביטחון - ולפיכך לא הועילה למפלגות הקטנות שהתמקדו בנושאים הללו, בהתמודדות בבחירות היחסיות לכנסת התחזקו המגמות הצנטריפוגליות בהיבטי מחלוקת אחרים (חזן ורהט, 2001). כלומר, מי שיצא נשכר מהבחירה הישירה היו המפלגות הסקטוריאליות שהצליחו להבליט את זיהויין עם השסעים בחברה הישראלית - השסע בין דתיים לחופשיים, בין אשכנזים למזרחים, בין עולים לוותיקים ובין יהודים לערבים. ביטול הבחירה הישירה הוביל גם כאן להיפוך מגמות ולירידה בייצוג המפלגות הסקטוריאליות. עם זאת, יש הבדלים ניכרים בהיקפי הירידה בתמיכה במפלגות שמייצגות מחנות שונים (עולים, דתיים וערבים), ועלייה ניכרת בתמיכה במפלגת שינוי האנטי-דתית.

בחלק האחרון ייערך דיון בשאלה האם השיבה לשיטת הבחירות הישנה מחזירה את המפלגות בישראל למצב שלפני יישום הבחירה הישירה לראשות הממשלה, או שמא רפורמה זו הותירה את רישומה גם לאחר ביטולה. יש סימנים רבים להיפוך מגמות עם ביטול הבחירה הישירה, להתחזקות כוחן המשותף של המפלגות הגדולות ולירידה בכוחן של המפלגות הסקטוריאליות. הגישה המוסדית חוזה היטב שינויים שיש להם השלכות מהותיות על תפקוד המערכת, כמו חלוקת העצמה בין מפלגות גדולות לקטנות ובין מפלגות סקטוריאליות ללא סקטוריאליות. עם זאת, הסברים לכישלון והצלחה של קבוצות מפלגות ושל מפלגות ספציפיות מחייבים גישות ושיטות ניתוח אחרות.

הקשר בין שיטת הבחירות לבין ייצוג המפלגות בפרלמנט

אחד הנושאים הנחקרים ביותר בתחום הפוליטיקה ההשוואתית הוא הקשר בין שיטת הבחירות לבין אופי המערכת הפוליטית. בין השאר נחקר הקשר בין שיטת הבחירות לבין התנהגות הבוחרים, התנהגות המשפיעה על מספר המפלגות במערכת הפוליטית, על פיזור העוצמה הבין-מפלגתית בפרלמנט ועל התצורה השכיחה של הקואליציות (; Duverger, 1954; Lijphart, 1984 1994; 1999; Rae, 1971; Sartori, 1976; Taageperaand Shugart, 1989). השינויים שחלו בשיטת הבחירות בישראל בעשור האחרון ישמשו לנו כאן מקרה מבחן לבחינת השפעת שיטת הבחירות על המערכת המפלגתית, על גודלן של קבוצות של מפלגות ועל הפיצול במערכת המפלגתית. הדגש כאן הוא אפוא על השינוי: האם החזרה לשיטת הקול היחיד היה בה כדי להשפיע על התנהגות הבוחרים ועל הדרך שבה פנו אליהם המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה?

ההנחה היא שהבוחר הרציונלי מעוניין שקולו ישפיע - כלומר שהמפלגה שבחר בה תזכה בייצוג ואולי אף בהשפעה בבית הנבחרים, ולכן הוא יירתע מלבזבז את קולו. הטענה הבסיסית היא כי אופייה של שיטת הבחירות משפיע במידה רבה על הכרעת הבוחר אם להצביע הצבעה כנה (sincere) או לא כנה (insincere), דהיינו הצבעה אסטרטגית. בהצבעה כנה, הבוחר מצביע למפלגה שהוא מעדיף על פני כל שאר המפלגות. בהצבעה אסטרטגית, הבוחר מצביע למפלגה שאינה מייצגת את העדפתו הראשונה מפני שהוא מעריך כי הצבעה כזאת תשפיע יותר מהצבעה למפלגה המועדפת עליו (Cox, 1997). הצבעה אסטרטגית עשויה לנבוע מהערכת הבוחר כי סיכויי המפלגה שבה הוא מעדיף לבחור נראים קלושים, וכן מן ההערכה כי הצבעה כנה תתרום בעקיפין לחיזוק המפלגה שממנה הוא מסתייג ביותר (למשל משום שקולו לא ייכלל במניין הקולות של יריבתה, המועדפת עליו).

לכל שיטת בחירות השפעה כלשהי על הבוחר ועל שיקולי ההצבעה שלו, אולם יש הבדל משמעותי בעצמת ההשפעה הזאת. השיטות שונות זו מזו במידה שבה הן מגבילות את העדפותיו של הבוחר הרציונלי. ככל שהשיטה מאפשרת לבוחר להצביע על פי העדפתו הראשונה בלא חשש לבזבוז קול כן היא מגבילה אותו פחות (Sartori, 1986). 

שיטה של רוב יחסי (plurality) במחוזות חד-נציגיים היא שיטת בחירות מגבילה מאוד, כלומר היא צפויה להשפיע במידה רבה ביותר על התנהגות הבוחר. שיטה זו פוגעת במפלגות קטנות מכיוון שבכל מחוז רק מפלגה אחת זוכה לייצוג. במשך הזמן, הרוב המכריע של הבוחרים לומד את השפעת השיטה (ההשפעה 'המכנית' של תרגום הקולות למושבים) ונוכח לדעת כי הצבעה למפלגות קטנות פירושה בזבוז כמעט ודאי של קולו. לפיכך, הבוחר נמנע מהצבעה למפלגה המוערכת כחסרת סיכוי לזכות במושב, אפילו אם היא מבטאת את העדפתו הראשונה באופן מובהק. המפלגות הגדולות טורחות להבליט לפני הבוחר עובדה זו, וכך נוספת להשפעה המכנית השפעה פסיכולוגית, השפעת השיטה על התנהגות הבוחר, המובילה פעמים רבות ליצירת מערכת שבה שתי המפלגות הגדולות זוכות במרבית קולות הבוחרים.

בשיטות יחסיות (PR), לעומת זאת, השפעת השיטה קטנה יותר והבוחר מוגבל פחות. מכיוון שחלוקת המושבים משקפת את שיעורי התמיכה בכל המפלגות, הסיכוי לבזבוז קול נמוך בהרבה. מובן שאין שיטה שהיא יחסית לחלוטין ושמבטיחה חסינות מפני בזבוז קולות. גם בשיטות המשתמשות בנוסחת חלוקת קולות יחסית, יש גורמים שמרתיעים את הבוחר מלהצביע למפלגה קטנה: מחוזות בחירה קטנים (היוצרים הלכה למעשה 'סף חסימה') או אחוז חסימה גבוה הם שני גורמים בולטים כאלה (Sartori, 2000: 15-16).

באופן כללי אפשר לצפות שלשיטות היוצרות תמריץ להצבעה אסטרטגית (לא כנה) תהיה השפעה 'מצמצמת' על מספר המפלגות במערכת הפוליטית. מכאן שאם רפורמה אלקטורלית תבטל את התמריצים להצבעה אסטרטגית אזי נצפה לעלייה בפיצול המערכת המפלגתית. ולהפך, אם רפורמה אלקטורלית תספק לבוחר תמריצים להצבעה אסטרטגית אזי נצפה לירידה בפיצול המערכת המפלגתית.

מקור נוסף ללימוד השפעת השינויים בשיטת הבחירות הוא בחינת תוצאות הרפורמות האלקטורליות שאומצו בראשית שנות התשעים בניו-זילנד ואיטליה. כמו בישראל, השיטות החדשות שאומצו היו מעורבות, והוקצו בהן שני פתקים לכל בוחר - לעומת השיטות הקודמות שבהן הוקצה לכל בוחר פתק יחיד. פתק אחד משמש להצבעה אישית במחוזות חד-נציגיים, שבהם המנצח זוכה בכול, והפתק האחר משמש להצבעה מפלגתית המתורגמת לחלוקה יחסית של מושבים. ניתוח שני המקרים תומך בטענה כי לשינויים המוסדיים יש תוצאות פוליטיות משמעותיות - בעיקר בשל השפעתם על דפוסי ההצבעה והתנהגות המפלגות, ובעקבות כך גם על אופי המערכת המפלגתית.

ניו-זילנד ערכה ב-1993 שינוי דרמטי בזנחה את השיטה הרובית במחוזות חד-נציגיים ובעברה לשיטה מעורבת-יחסית (Shugart and Wattenberg, 2001b: 14). על פי כללי השיטה החדשה ניתנים לכל בוחר שני קולות. בקול האחד (הרובי-אישי) הוא מצביע למועמד המועדף עליו במחוז בחירה חד-נציגי ואילו בקול האחר (היחסי-רשימתי) הוא קובע את חלוקת המושבים בין המפלגות בפרלמנט. רפורמה זו שחררה נתח גדול של האלקטורט מהלחצים שהפעילה עליו השיטה הרובית הישנה. לפי השיטה הרובית נאלץ הבוחר האסטרטגי (שלא רצה לבזבז את קולו) להצביע בעד אחת משתי המפלגות הגדולות אפילו אם לא היו העדפתו הראשונה. אימוץ השיטה החדשה ביטל את המכניזם הרובי שהעניש מפלגות קטנות, ועל כן הסיר את התמריץ להצבעה לא כנה למפלגות שהיו צפויות לעבור את סף החסימה, שהועמד על 6.5% שני הפתקים אפשרו לתומכי מפלגות קטנות לפצל את הצבעתם ולנקוט אסטרטגיה מיטבית מבחינתם - בקול היחסי הם מצביעים בעד המפלגה המועדפת עליהם ובקול הרובי בעד מועמד המפלגה הגדולה המועדפת עליהם משתי המפלגות הגדולות. פיצול כזה מגדיל את הסיכויים להשפיע ומונע בזבוז קול. מחקרים מראים שפיצול ההצבעה הוא אסטרטגיה רווחת בקרב הבוחרים: מעל 35% מהמצביעים פיצלו את הצבעתם בשתי הבחירות הראשונות שנערכו בשיטה זו (Vowles, 2000:). עקב כך חל גידול משמעותי בייצוגן של המפלגות הקטנות בפרלמנט, גידול שהתבטא בזינוק חד במספר האפקטיבי של המפלגות בפרלמנט מערך ממוצע של 1.96
(ב-16 מערכות בחירות לפי השיטה הקודמת מאז 1949) לערך ממוצע של 3.66 בשלוש מערכות הבחירות לפי השיטה החדשה.

איטליה ערכה ב-1993 שינוי בכיוון ההפוך מניו-זילנד בנטשה את השיטה היחסית ובעברה לשיטה מעורבת-רובית (Shugart and Wattenberg 2001b: 20). על פי שיטה זו לכל בוחר מוענקים שני קולות: בקול האחד הוא מצביע בעד המועמד המועדף עליו במחוז בחירה חד-נציגי. בקול האחר הוא מצביע בעד רשימה מפלגתית. שלושה רבעים (475) מחבריה פרלמנט נבחרים על פי הקול הרובי במחוזות בחירה חד-נציגיים. רק רבע מהמושבים בפרלמנט (155) מחולקים לפי חישוב של יחסיות ברמה הארצית, על פי תמיכה ברשימות המפלגתיות. רק מפלגה שעברה אחוז חסימה של 4% רשאית להשתתף בחלוקת המושבים היחסית. אמנם לשיטה החדשה מאפיינים רוביים ואחוז חסימה גבוה למדי, אך בניגוד לציפיות כי היא תגרום לצמצום משמעותי בפיצול המפלגתי בפרלמנט התרחש ההפך: המספר האפקטיבי של המפלגות בפרלמנט עלה מממוצע של 3.7 (ב-11 מערכות הבחירות לפי השיטה הקודמת מאז 1948) לממוצע של 6.2 בשלוש מערכות הבחירות שנערכו לפי השיטה החדשה.

ההסבר לעלייה בפיצול המפלגתי באיטליה אינו נעוץ בהשפעת השיטה על התנהגות הבוחרים אלא בהשפעתה על התנהגות המפלגות. המעבר לשיטה הרובית יוצר אמנם תמריצים להצבעה אסטרטגית, אך זו אינה מתורגמת מרמת מחוז הבחירה למערכת המפלגות הלאומית. מאחר ש 75%- ממושבי הפרלמנט מחולקים על פי התחרות הרובית נוצר מצב שבו יש למפלגות בינוניות וקטנות פוטנציאל סחיטה גבוה ובר מימוש, וזאת מכיוון שמתאפשרת הקמתן של קואליציות אלקטורליות טרם בחירות, מה שמשפיע כאמור על התנהגות המפלגות (D'Alimonte, 2001: 328). האסטרטגיה המאפיינת את הקואליציות הללו היא מעין 'סידור עבודה' שבו משובצים מראש מועמדי מפלגות קטנות ובינוניות כנציגי הקואליציה בתחרות הרובית. אסטרטגיה זו משרתת את שני הצדדים. המפלגות הגדולות (המתיימרות לייצג את החלופות השלטוניות) מסלקות מהתחרות הרובית מכשולים פוטנציאליים בדמות מועמדי מפלגות אחרות שהיו יכולים לגרום למפלתן; מפלגות אחרות– בינוניות וקטנות - מבטיחות שאפילו לא יצליחו בחלק היחסי, לפחות חלק ממועמדיהן ששובצו כנציגי הקואליציה האלקטורלית בתחרות הרובית יזכו אותן בייצוג פרלמנטרי. הדבר אולי מפתיע מכיוון שרוב המושבים מחולקים לפי השיטה הרובית שאמורה להיטיב עם המפלגות הגדולות. בפועל נוצר כאמור מצב הפוך לזה שראו לנגד עיניהם יוזמי הרפורמה: דווקא משום שהתחרות הרובית היא החשובה, המפלגות הגדולות חייבות להשקיע כל מאמץ כדי לזכות בה ומצב זה מעניק למפלגות אחרות פוטנציאל סחיטה גבוה. הדבר דומה לפוטנציאל הסחיטה שהיה ב-1996 לדוד לוי ולרפאל איתן, שהצגת מועמדותם בתחרות הרובית לראשות הממשלה הייתה עשויה לחבל בסיכוייו של נתניהו לזכות. תמורת הסרת מועמדותם שילם הליכוד מחיר פוליטי יקר - שריון מספר רב של מקומות ברשימת הליכוד (קרוב לשליש) לנציגי מפלגותיהם של השניים, גשר וצומת.

מכאן עולה השאלה: מה הייתה השפעת תוספת הבחירה הישירה לראשות הממשלה? ראשית, שיטת הבחירות לכנסת בישראל – עם גודל מחוז מקסימלי (ארצי) ואחוז חסימה נמוך – אינה יוצרת מוטיבציה חזקה להצבעה אסטרטגית, אפילו לעומת מדינות אחרות עם שיטות יחסיות, שבהן יש מחוזות קטנים יותר או אחוז חסימה גבוה יותר. עם זאת, כל עוד מונהגת שיטת הפתק היחיד יש תמריץ להצבעה אסטרטגית: תמריץ זה הוא הנוהג – והסברה הרווחת שהיא לאו דווקא נכונה - שלפיו הנשיא מטיל את מלאכת הקמת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה. כך ניתן לבוחר תמריץ להצבעה אסטרטגית, דהיינו הצבעה למפלגה הגדולה המועדפת עליו ולא למפלגה המועדפת עליו מכלל המפלגות הצפויות לעבור את סף החסימה הנמוך. הבחירה הישירה לראשות הממשלה ביטלה את השיקול האסטרטגי הזה. על פי שיטת הבחירה הישירה זהות מרכיב הממשלה נקבעת באופן ישיר בהתמודדות במעין מחוז בחירה חד-נציגי ואינה מוכתבת על ידי חלוקת המושבים בכנסת. הבוחרים, שאולצו להצביע הצבעה אסטרטגית לראשות הממשלה מכורח השיטה הרובית ובשל דינמיקת התחרות הזוגית שנוצרה, יכלו כעת בהצבעה לכנסת לתת את קולם למפלגה המייצגת את העדפתם הראשונה בלי חשש לפגיעה בביטוי העדפתם בבחירות לראשות הממשלה. אם כן, ביטול הבחירה הישירה צפוי היה להשיב להצבעה את השיקול האסטרטגי ולגרום לחיזוק המפלגות הגדולות.

שנית, עצם קיומם של שני הקולות אפשר לבוחר לפצל את הצבעתו ויצר פוטנציאל להצבעות אסטרטגיות נוספות. כמה מחקרים שעסקו בפיצול ההצבעה ובתמריצים להצבעה אסטרטגית בגרמניה ובניו-זילנד תומכים בקיומה של התנהגות אלקטורלית כזאת (; Fisher, 1973; Jesse 1988 Vowles, 2000). אף שהשיטה לבחירת ראש הממשלה הייתה שיטת רוב בשני סיבובים, היו שתי ההתמודדויות ב-1996 וב-1999 זהות להתמודדויות על רוב פשוט מן הטעם שבסופו של המרוץ נותרו רק שני מתמודדים. כלומר, על פי שיטה זו נמנעה מן הבוחר הישראלי האפשרות להצבעה כנה בסיבוב ראשון ולהצבעה אסטרטגית בסיבוב השני בבחירות לראשות הממשלה. בעקבות זאת, אפשר לצפות כי ההצבעה האסטרטגית הצפויה במרוץ הרובי לראשות הממשלה רק תחזק את המוטיבציה ל'איזון' בעזרת הצבעה כנה בבחירות לכנסת. לעומת זאת, הצבעה בפתק יחיד אילצה (עד שנת 1992) ומאלצת (מאז 2003) את הבוחר לשלב בין מכלול השיקולים האלו.

שלישית, שתי השיטות שפעלו במקביל יצרו מערכות שונות שלתמריצים ושיקולים אצל חלק מהבוחרים. אם ההצבעה לראשות הממשלה צמצמה את אפשרויות הבוחר לכדי אמירה כללית בנושאים מרכזיים - בייחוד בנושאי חוץ וביטחון - בקול האחר ניתן לו לא רק לחדד את עמדתו אלא גם להביע ממדים של זהות. כלומר, ההצבעה לראשות הממשלה ביטאה ייצוג של רעיונות, ואילו ההצבעה לכנסת יכלה להשלימה בעיני רבים מהבוחרים בהיותה ביטוי של ייצוג כנוכחות (Philips, 1995). בהצבעה בפתק יחיד אין אפשרות כזאת, וכל בוחר נאלץ להגיע בינו לבין עצמו לפשרה בין שני סוגי הייצוג.

רביעית, הנהגת הבחירה הישירה השפיעה על התנהגות המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה באופן שעודד את מגמות פיצול ההצבעה. קיומם של שני קולות הנספרים על פי נוסחאות אלקטורליות שונות אילץ את המפלגות לעצב אסטרטגיה שונה לכל קול. המאבק על ראשות הממשלה דחק את ההתמודדות הפרלמנטרית לעדיפות משנית אצל שתי המפלגות הגדולות, שמועמדיהן היו אלה שבסופו של דבר הועמדו למשפט הבוחר.

הדבר התבטא בעיקר בארגון קמפיין הבחירות של המפלגות הגדולות. כל אחת מהן הקימה שני מטות בחירה נפרדים: מטה לבחירת ראש הממשלה ומטה מפלגתי. בפועל רוכזו כמעט כל המשאבים במטה לבחירת ראש הממשלה (דורון, 2001). המפלגות עצמן לא זכו להבלטה רבה, ורוב שידורי תעמולת הבחירות הוקדשו למועמדים לראשות הממשלה. ההתמודדות הדו-ראשית אילצה הן את העבודה הן את הליכוד, אשר העמידו מועמדים לראשות הממשלה, לעמעם עמדות ולהתקרב למרכז הפוליטי במטרה לשכנע מתלבטים רבים ככל האפשר להצביע בעדן (חזן, 1999; מנדילוב, 1999). המתלבטים - 'הקולות הצפים' - היו קהל היעד הבולט בקמפיין של1996 ובמידה רבה גם בבחירות 1999. אולם העמימות, ככל שהייתה נחוצה בבחירות לראשות הממשלה, רק עודדה את הבוחרים להעניק את קולם האחר לאלה שדיברו בקול צלול או הפגינו זהות ברורה. גם כאשר שימש פתק יחיד נטו הליכוד והעבודה לעמימות ונאבקו על המרכז כדי לתפוס את נקודת הציר במפה הפוליטית, ובכך אולי איבדו קולות מן האגפים הקיצוניים. אולם בעוד שבשיטת הפתק היחיד היה גם הבוחר שותף להכרעה האסטרטגית של המפלגות, בשיטת שני הפתקים הוא היה יכול לפצות את עצמו על התקרבותו המאולצת למרכז בבחירות לראשות הממשלה על ידי הצבעה מחודדת יותר במישור הבין-מפלגתי.

לסיכום, עם אימוץ שיטת הבחירה הישירה ניתנה לבוחרים הזדמנות לפצל את ההצבעה ולבטא כמה ממדים פוליטיים ואף כמה מוטיבציות להצבעה (עמדות וזהות, למשל). התנהגות המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה עודדו נטייה זו.

כעת נפנה לדון בראיות למימוש הציפיות הללו בהתנהגות הבוחרים: האם תוצרי בחירות 1996 ו-1999 היו חריגים לעומת תוצרי הבחירות שנערכו בשיטת הפתק היחיד (1992-1949)? האם ביטול הבחירה הישירה הוביל להיפוך מגמות אלו? או, במילים אחרות, האם ביטול הבחירה הישירה בישר חזרה לדפוסי ההתנהגות ולדפוסי חלוקת העצמה הבין- מפלגתית שהיו טרם אימוץ הרפורמה?

האם שינויי השיטה (אימוץ הבחירה הישירה וביטולה) השפיעו על התנהגות הבוחרים והמפלגות?

אחת הדרכים להערכת מידת השינוי בהתנהגות הבוחרים היא מדידת ניידות הקולות (volatility) – מעבר הקולות בין מפלגות ממערכת בחירות אחת למשנהָ - לפי מדד פּדרסן. יתרונו של מדד זה בהתבססותו על תוצאות אמתיות של בחירות בעקיבות ולאורך שנים. המדד מתעלם משינויים בדפוסי ההצבעה של בוחרים אינדיבידואלים שכן הם מקזזים זה את זה. במקרה זה, ההתעלמות אינה חיסרון אלא יתרון כיוון שציפיותינו הן ששינויי השיטה יובילו לזרימה חד-סטרית של הקולות ממפלגות גדולות למפלגות סקטוריאליות ב-1996 וב-1999, וממפלגות סקטוריאליות למפלגות גדולות ב-2003.

השוואה בין מדדי ניידות הקולות בבחירות תספק אינדיקציה ראשונה להשפעה (או אי-השפעה) של שינויי השיטה על התנהגות הבוחרים. השאלה הנבחנת באמצעות מדד זה היא האם עצם השינוי (ללא התייחסות למאפייניו) השפיע על דפוסי ההצבעה. אם מדדי ניידות הקולות בשלוש מערכות הבחירות בשנים 2003-1996 יהיו גבוהים במובהק ממדדי ניידות הקולות בבחירות שנערכו בשנים 1992-1951 , יהיה יסוד לטענה כי לשינויי השיטה הייתה השפעה מהותית על התנהגות הבוחרים. לחלופין, אם מדדי ניידות הקולות בבחירות 1999 ,1996 ו 2003- יימצאו דומים לאלו של בחירות1992-1951 , יהיה אפשר להסיק כי בהתנהגות הבוחרים לא חל שינוי מהותי בעקבות שינויי השיטה, וכי השינויים ה'נורמליים' שנצפו מקורם בהתפתחויות חברתיות שמעצם טבען באות לידי ביטוי בהדרגתיות ובטווח הארוך. אם גורמים קוניוקטורליים נקודתיים הם שהשפיעו על התנהגות הבוחרים או אז נצפה שערכי מדדי ניידות הקולות בשנים 2003-1996 יהיו דומים לאלו של השנים 1992-1951 , משום שגורמים כאלה צפויים להשפיע השפעה דומה על הבוחרים בשתי השיטות ולהיות פזורים פיזור דומה בשתי התקופות.

ממוצע ניידות הקולות בבחירות בשנים 2003-1996 עומד על 24.3%, גבוה בהרבה מן הממוצע בבחירות שבשנים 1992-1951, שעומד על 12.6%. ערכי מדד ניידות הקולות בבחירות 1999 ובבחירות 2003 הם הגבוהים ביותר בכל 15 המדידות (ראו תרשים 1). מדד הניידות בבחירות 1996 הוא החמישי בגובהו, ונופל במעט מזה של בחירות 1977 ו-1981 אשר נערכו בפתק יחיד. אפשר לייחס את הרמה הנמוכה יחסית של ניידות הקולות בבחירות 1996 לעומת1999 לתהליך של למידה והסתגלות לכללי השיטה החדשה. בשנת 2003, לעומת זאת, ההשפעה הייתה מהירה יותר משום שפתק אחד ממילא מחייב הכרעה ואינו מאפשר בחירה בין פיצול לאי-פיצול ההצבעה. מכל מקום, העובדה כי ממוצע ניידות הקולות בשלוש מערכות הבחירות שהיו אמורות להיות מושפעות משינוי השיטה דומה לערכים הגבוהים ביותר בשנים 1949-1992 או אף גבוה מהם מלמדת על ניידות קולות חריגה ולפיכך היא סימן ראשון להשפעת השינויים בשיטת הבחירות על התנהגות הבוחרים: שינוי בולט בדפוסי ההצבעה למפלגות וזרימת קולות חד-כיוונית ולא מתקזזת.

ניידות הקולות בבחירות לכנסת, 2003-1951

אינדיקציה שנייה להשפעת השיטה על ההצבעה היא סקרים הבוחנים אם יש הבדל בכוונות ההצבעה המוצהרות על פי כללי שתי השיטות. בכמה סקרים שנערכו בשנים 2000-1995 נשאלו המרואיינים כיצד היו מצביעים בפתק יחיד וכיצד היו מצביעים בשני פתקים. סקר מודיעין אזרחי משנת 1995 מצא כי "אין הבדלים של ממש בתוצאות ההצבעה בין השיטה הקיימת לבין השיטה שלבחירות ישירות" (יער, 4 :1995). ההבדל בין אלו שהצהירו על כוונתם להצביע על אחת משתי המפלגות הגדולות לפי שיטת הפתק היחיד לבין אלו שהצהירו על כוונה כזאת לפי שיטת הבחירה הישירה עמד על כ 2%- בלבד. לעומת זאת, בסקרים מן השנים 2000-1998 כבר ניכרו הבדלים בין השיטות: שיעור המצהירים על כוונתם להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות לפי שיטת הפתק היחיד היה גבוה ב-5% עד 17% לעומת שיעור המצהירים על כוונה כזאת בשיטת שני הפתקים. בסקר שנערך ערב בחירות 2003 שוב לא ניכר הבדל גדול בכוונות ההצבעה: כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות על פי שיטת הפתק היחיד עמד על 51 מושבים לעומת 48 על פי שיטת שני הפתקים. הסבר אפשרי להבדלים אלו הוא שנדרש זמן לבוחרים להפנים את השוני בין השיטות - הפנמה שאכן ניכרת בגידול פיצול ההצבעה בבחירות - 1999 ושלאחר ביטול השיטה התחדש תהליך הלימוד והסקרים עדיין לא שיקפו את הפנמת החזרה לפתק יחיד.

בבחינת שלושים סקרי בחירות שנערכו ערב בחירות 1996, בחודשים פברואר-מאי, בולטות כמה נקודות. ראשית, נראה כי ככל שהתקרב מועד הבחירות ירדה התמיכה בשתי המפלגות הגדולות ועלתה התמיכה במפלגות סקטוריאליות. מגמה זו יכולה להיות מוסברת בהפנמת השינוי בשיטת הבחירות בשילוב עם המסרים שנבעו מהתנהגות המפלגות המתמודדות. שנית, אף אחד משלושים סקרי הבחירות לא חזה את שיעור ירידת התמיכה במפלגות הגדולות ועליית התמיכה במפלגות הסקטוריאליות. בכל הסקרים הייתה הערכת-יתר של כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות והערכה חסרה של כוחן של המפלגות הסקטוריאליות. תוצאות הבחירות מעידות כי תהליך הפנמת השיטה והמודעות לאפשרות פיצול ההצבעה נמשך אל תוך ההצבעה בקלפי. תשעה סקרים שנערכו ערב בחירות 1999 לקו אף הם בהערכת-יתר של כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות ובמיוחד בהערכה חסרה של כוחן של המפלגות הסקטוריאליות. תהליך הלימוד, כך נראה, נמשך עד רגע ההגעה לקלפי.

ב-34 סקרים שנערכו לקראת בחירות 2003, עם החזרה לפתק אחד, זוהתה ירידת כוחן של המפלגות הסקטוריאליות. עם זאת, הרוב המכריע (כשני שליש) של סקרים אלו המעיט בהערכת כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות. אם נבחן את המגמה לאורך מערכת הבחירות, נגלה שבממוצע העניקו 34 הסקרים הללו לשתי המפלגות הגדולות רק 54.5 מושבים (לעומת 57 שבהם זכו בבחירות), וכל 19 הסקרים האחרונים – אלו שפורסמו במהלך חודש הבחירות - המעיטו בכוחן של המפלגות הגדולות.

סקרי הבחירות היו אפוא יעילים לעתים בזיהוי מגמות, אך בדרך כלל היו רחוקים מלתפוס את רמת שינוי דפוסי ההצבעה כפי שהתבטאו בתוצאות הבחירות. השפעת ההצבעה בשני פתקים לעומת פתק אחד באה לידי ביטוי במעשה ההצבעה עצמו יותר משהיא באה לביטוי בהצהרות על כוונות ההצבעה. הסבר אפשרי להבדלים שהתגלו בין דפוסי ההצבעה לבין תוצאות הסקרים בבחירות 1996, 1999 ו 2003- הוא שהתרחש תהליך שלהגברת המודעות לאפשרויות פיצול ההצבעה, ניצול גובר שלהן בבחירות השניות בשני פתקים (1999), והיפוך מגמות כאשר הושבה שיטת הפתק היחיד בבחירות 2003.

הבחירה הישירה לראשות הממשלה לא רק שהניעה את המפלגות הגדולות להשקיע את עיקר המאמץ בבחירות לראשות הממשלה, היא אף נתנה להן תמריצים להימנע ממאבק במישור הבין-מפלגתי. בשיטת הפתק היחיד הוקדש חלק לא מבוטל של האסטרטגיה האלקטורלית שלשתי המפלגות הגדולות לניגוח בעלות בריתן הקטנות. כך השקיעה העבודה מאמץ למשוך מצביעים ממרצ ומקהל הבוחרים הערבי, ואילו הליכוד השתדל למשוך את בוחרי הימין הקיצוני והמגזר הדתי. עם אימוץ הבחירה הישירה הוענק פוטנציאל סחיטה משמעותי ביותר למפלגות קטנות. אלו יכלו לנקוט כל מיני אמצעים, החל באיום להציג מועמדים לראשות הממשלה - מה שגורם לפיצול קולות המחנה - וכלה בקריאה או אי-קריאה לבוחריהם לתמוך באחד משני המתמודדים על ראשות הממשלה. לפיכך, למפלגות הגדולות היה תמריץ מובהק שלא לעורר את חמתן של השותפות הקואליציוניות הפוטנציאליות שלהן. במצב זה הרוויחו המפלגות הקטנות פעמיים: מחד גיסא הן יכלו להתרכז בקריאה להצביע בעדן בקול המפלגתי בלי הכרח לנקוט עמדה ביחס לתחרות הרובית, ומאידך גיסא הן היו חסינות מפני התקפות של המפלגות הגדולות. ההתקפות ההדדיות שנערכו בתוך כלמחנה אידאולוגי נעלמו כמעט לגמרי בשיטת הבחירה הישירה. המפלגות הגדולות, שהשקיעו את עיקר מאמציהן במרוץ לראשות הממשלה, לא רצו להסתכן בהתססת בעלות בריתן הקטנות ונמנעו מלפנות לקהל הבוחרים שלהן (Hazan, 2001: 370).

העידוד לפיצול ההצבעה היה האסטרטגיה המובילה של מפלגות קטנות רבות אשר לא הציגו מועמדים לראשות הממשלה בבחירות שנערכו ב-1996 וב-1999. מטבע הדברים התרכזו מפלגות אלה במרוץ היחסי לכנסת וניסו להבליט את ייחודן לעומת שתי המפלגות הגדולות. לעתים הן פנו אל הבוחרים ועודדו אותם להצביע בעדן ללא קשר להצבעתם בבחירות לראשות הממשלה. ולעתים, כאשר היה כדאי להן יותר, הדגישו את תמיכתם המוחלטת באחד משני המועמדים – כדי לשכנע את הבוחרים להעניק להן את קולם 'השני' בייצגן עמדה וזהות מחודדות וברורות.

תעמולת הבחירות והאסטרטגיה של קמפיין הליכוד והעבודה ב-2003 המשיכו להבליט את שני המועמדים לראשות הממשלה כאילו נהגה עדיין הצבעה ישירה לכהונה זו. הועלו טענות (כרמון, 14 :2003) שגם לתקשורת היה חלק במגמה זו וכי היא נותרה 'שבויה בתרבות הבחירה הישירה'. נוסף על כך, גם התעמולה שהפנו העבודה והליכוד נגד המפלגות הזוטרות לא חזרה לרמה של טרום הבחירה הישירה. רק בשלב מאוחר מאוד של קמפיין הבחירות התחיל הליכוד להראות סימנים של התמודדות על התומכים הפוטנציאליים של מפלגות הימין (הסיסמה 'רק מחל זה שרון' מייצגת את הקו האסטרטגי הזה) ואילו העבודה החלה בהתקפות על שינוי. חשוב לזכור כי היו אלו בחירות בזק שהתקיימו בתוך כשישים יום. בפרק זמן כה קצר לא היה למפלגות ולמנהלי מסע הבחירות שלהן די זמן כדי לשנות את הקמפיין ולהסתגל לשיטה החדשה ולתמריצים החדשים-ישנים שהיא כפתה על ציבור הבוחרים. עם זאת, יש לבדוק אם גם בהעדר שינויים ניכרים בהתנהגות המפלגות הגדולות שינו הבוחרים את הצבעתם עקב החזרה להצבעה בפתק יחיד.

האם הוביל ביטול הבחירה הישירה לחיזוק המפלגות הגדולות?

בחלק הקודם הוצגו ראיות להשפעות שינוי שיטת הבחירות על ההצבעה ואף למגמה המוזכרת בכותרת חלק זה. כאן יוצגו ראיות נוספות למגמות אלו מנקודות מבט השוואתיות רחבות יותר: מנקודת מבט היסטורית - השוואה של תוצרי כל מערכות הבחירות בישראל מאז שנת 1949; מנקודת מבט בין-מדינתית - השוואה של תוצרי שיטת הבחירות בישראל לתוצרי שיטת הבחירות בדמוקרטיות אחרות.

מתרשים 2 עולה כי כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות ירד, כצפוי, בבחירות 1996 ו-1999. כבר בשנת 1996 כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות (66 מושבים) הוא הנמוך ביותר מאז היווצרות שני הגושים הגדולים בשנת 1965. שיעור ירידת הייצוג של שתי המפלגות הגדולות ב-1996 (עשרה מושבים) קטן רק מזה שהתחולל במהפך 1977 (15 מושבים) וזהה לזה שהתרחש בבחירות 1955 ו-1984.

מספר המושבים בכנסת של המפלגה הגדולה ושל שתי המפלגות הגדולות, 2003-1949

לאחר בחירות 1999 היה כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות הנמוך ביותר בתולדות המדינה; 21 המושבים שאיבדו לעומת בחירות 1996 שיקפו את ההיחלשות הגדולה והדרמטית ביותר בכוח המפלגות הגדולות בתולדות המדינה. אם עוד אפשר היה לטעון כי ירידת שתי המפלגות בבחירות 1996 היא ביטוי למגמה ארוכת טווח, הירידה החדה בכוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות בשנת 1999 מערערת על טענה זו. בולטת גם העובדה שכבר בבחירות 1996 היה מספר מושבי המפלגה הגדולה הנמוך ביותר בתולדות המדינה (34 מושבים) וכי מגמה זו נמשכה ביתר שאת בבחירות 1999 (שבהן היא זכתה ל 26- מושבים בלבד). ירידה זו מעידה על פגיעה מערכתית: המערכת הישראלית, שעד אז התבססה על קיומה של מפלגה אחת גדולה לפחות, עברה למצב שבו המפלגה הגדולה, אשר אמורה להיות הליבה של הקואליציה הממשלתית, מחזיקה בפחות מרבע ממושבי הפרלמנט ולפיכך היא מיעוט בקואליציה.

מניתוח תוצרי בחירות 2003 עולה, כצפוי, מגמה ברורה של התחזקות כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות, והוא עלה ב-12 מושבים לרמה של 57 מושבים. מדובר בעלייה השנייה בגובהה בתולדות ההיסטוריה האלקטורלית של ישראל, זהה לזו שהתחוללה ב-1965 עם הצגת שני הגושים הגדולים ('המערך הקטן' וגוש חירות-ליברלים). גם מספר מושבי הרשימה הגדולה (38) עלה ביחס לבחירות 1996 (34) ו-1999 (26). אולם יש לתת את הדעת שבעוד שהליכוד הכפיל את כוחו לעומת בחירות 1999, העבודה המשיכה לאבד מכוחה. שילוב של תמריצים מוסדיים וגורמים קוניוקטורליים יכול לספק חלק מההסבר לכך: יש לזכור כי הייתה זו מערכת בחירות שהתנהלה כבר מראשיתה בידיעה שהליכוד ינצח בה ושהוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה. בתנאים אלו לא היה באגף השמאלי של המפה הפוליטית תמריץ להצבעה אסטרטגית כדי לחזק את סיכויי מפלגת העבודה להרכיב את הממשלה: היה ברור מראש כי אין לה סיכויים. עם זאת, ניתוח ירידתה של מפלגת העבודה למרות שיפור המסגרת התחרותית לטובת המפלגות הגדולות מחייב הסבר שמעֵבר לגישה המוסדית. גישה זו מוגבלת ביכולתה לטפל במקרים ספציפיים משום שאינה עוסקת בניתוח עמדות הציבור ותדמית המפלגות ולא בניתוח ארוך טווח של מגמות ההצבעה למפלגה זו או אחרת.

המספר האפקטיבי של המפלגות (ENPP) בכנסת, 2003-1949

את הטענה על השפעת שיטת הבחירות על כוחן היחסי של המפלגות אפשר לבדוק גם באמצעות מדד המספר האפקטיבי של המפלגות בפרלמנט. מדד זה - שלא כספירה הפשוטה של מספר מפלגות, ששימש הבסיס לטענה כי לא חל גידול במספר המפלגות בכנסת עם אימוץ הבחירה הישירה (ברמן, 20.7.99; וייס, 7.6.98) - מאפשר לעמוד על כוחן היחסי של המפלגות בפרלמנט בהתאם למספר המושבים שלהן (Laakso and Taagepera, 1979). כפי שנראה בתרשים 3, עם יישום שיטת הבחירה הישירה עלה המספר האפקטיבי של המפלגות בכנסת עלייה משמעותית. זאת ועוד, ערכי המדד הזה בבחירות 1996, עם אימוץ הבחירה הישירה, היו גבוהים לעומת כל הבחירות שקדמו להן, אשר נערכו בפתק יחיד, למעט בחירות. 1955 בבחירות 1999 חרגו ערכי המדד מהטווח שהוגדר ב-14 מערכות הבחירות שקדמו להן. העלייה בערכי המדד ב-1996 (27.8%) נמוכה אך במעט מזו של 1977 (30.4%), שהיא העלייה הגבוהה ביותר בתקופה שבין1951 ל-1992; ואילו העלייה בערכי המדד ב-1999 (54.9%) היא הגבוהה ביותר בהיסטוריה האלקטורלית של מדינת ישראל.

תוצאות הבחירות ב-2003 מצביעות על שינוי מגמה מובהק לעבר צמצום בפיצול המפלגתי. חלה ירידה משמעותית במספר האפקטיבי של המפלגות בכנסת בהשוואה לבחירות 1999, מ 8.69- ל-6.17. זו הייתה הירידה הגדולה ביותר בהיסטוריה האלקטורלית של מדינת ישראל (29%). מערכת המפלגות הישראלית אמנם לא שבה לרמת הפיצול של טרום הבחירה הישירה (למעשה, אף לא לרמת הפיצול בבחירות 1996) אך היפוך המגמה ברור.

נקודת מבט בין-מדינתית - השוואת המספר האפקטיבי של המפלגות בישראל לזה של מדינות אחרות - מאפשרת לנו להיווכח עד כמה היו ערכי מדד זה חריגים בעקבות אימוץ הבחירה הישירה (לוח 1). ממוצע המספר האפקטיבי של המפלגות בכנסת ישראל בשנים 1992-1949 (4.46) הוא השביעי בגובהו ב-36 דמוקרטיות שנבדקו בשנים 1996-1945, תוצאה סבירה לנוכח השימוש בשיטת בחירות יחסית מאוד. לעומת זאת, ממוצע המספר האפקטיבי של המפלגות בכנסת בבחירות 1996 ו-1999 (7.15) גבוה באופן משמעותי מן הממוצע בכל אחת מן המדינות: הממוצע הגבוה ביותר של המספר האפקטיבי של המפלגות בפרלמנט, לאחר הממוצע בישראל, עמד על 5.98 בפפואה גינאה החדשה ועל 5.24 בשווייץ. חריגותם של תוצרי בחירות 1999 בולטת במיוחד לנוכח העובדה שהמספר האפקטיבי של המפלגות בכנסת (8.69) הוא השני בגובהו ב-443 מערכות בחירות שנערכו ב-36 דמוקרטיות. מערכת הבחירות היחידה שייצרה מספר גבוה יותר שלמפלגות הייתה בפפואה גינאה החדשה (10.83), דמוקרטיה צעירה עם מערכת מפלגתית לא יציבה שהמספר האפקטיבי של המפלגות בפרלמנט שלה נע בטווח הרחב שבין 2.69 ל-10.83. השוואה זו מדגישה את חריגותן של התוצאות על פי שיטת הבחירה הישירה: לפני אימוצה הייתה ישראל ממוקמת באמצע, היו לה טווחים דומים לאלה של מדינות אחרות שיש בהן שיטת בחירות יחסית, והיא לא בלטה בקיצוניות תוצרי שיטות הבחירה שלה. לאחר ביטול הבחירה הישירה נותר המספר האפקטיבי של המפלגות בכנסת גבוה ביחס לערכים הממוצעים במדינות בעלות שיטות בחירות יחסיות. עם זאת, אפשר לראות התחלה של חזרה לטווח ערכים מקובל, וזאת על פי הממצאים שלפיהם הערכים הקיצוניים בשבע מדינות גבוהים מהערך שנמדד בישראל בבחירות 2003.

מובן מאליו שבמצב שבו מספר המושבים קבוע, היחלשות שתי המפלגות הגדולות כרוכה בהתחזקותן של מפלגות קטנות, ואילו התחזקות שתי המפלגות הגדולות כרוכה בהיחלשות המפלגות הקטנות. נותרת על כנה השאלה: האם אפשר לזהות בקרב המפלגות הקטנות קבוצה ייחודית אשר התחזקה במובהק עקב אימוץ הבחירה הישירה ואשר נפגעה מביטולה? בעניין זה עוסק החלק הבא.

המספר האפקטיבי של המפלגות בפרלמנט (ENPP) ב-36 דמוקרטיות, 1996-1945

מדינה	ENPP		מספר הבחירות
	טווח	ממוצע
ישראל 1996-1999	5.61 - 8.69	7.15	2
פפואה גינאה החדשה	2.69 - 10.83	5.98	4
שוויץ	4.71 - 6.70	5.24	13
פינלנד	4.54 - 5.58	5.03	15
איטליה	3.76 - 6.97	4.91	14
הולנד	3.49 - 6.42	4.65	15
דנמרק	3.50 - 6.86	4.51	21
ישראל 1949-1992	3.13 - 6.00	4.46	13
בלגיה	2.45 - 6.51	4.32	17
הןדן	2.51 - 6.53	4.11	6
איסלנד	3.20 - 5.34	3.72	16
יפן	2.58 - 5.76	3.71	19
צרפת	2.49 - 5.42	3.43	10
ונצואלה	2.42 - 4.88	3.38	8
לוקסנבורג	2.68 - 4.05	3.36	11
נורווגיה	2.67 - 4.23	3.35	13
פורטוגל	2.23 - 4.26	3.33	8
שוודיה	2.87 - 4.19	3.33	16
קולומביה	2.98 - 4.84	3.32	14
גרמניה	2.48 - 4.33	2.93	13
אירלנד	2.38 - 3.63	2.84	15
ספרד	2.34 - 3.02	2.76	7
מאוריציוס	2.07 - 3.48	2.71	6
אוסטריה	2.09 - 3.73	2.48	16
קוסטה ריקה	1.96 - 3.21	2.41	11
ארצות הברית	2.20 - 2.44	2.40	25
קנדה	1.54 - 2.86	2.37	16
אוסטרליה	2.08 - 2.30	2.22	21
יוון	1.72 - 2.40	2.20	8
בריטניה	1.99 - 2.27	2.11	14
מלטה	1.97 - 2.00	1.99	6
ניו זילנד	1.74 - 2.16	1.96	17
טרינידד	1.18 - 2.23	1.82	7
ברבדוס	1.25 - 2.18	1.76	7
איי בהאמה	1.45 - 1.97	1.68	5
ג'מייקה	1.30 - 1.95	1.62	7
בוצוואנה	1.17 - 1.71	1.35	7

מקור: Lijphart, 1999, pp. 76-77 וחישובי המחברים.

האם גרם ביטול הבחירה הישירה להיחלשות המפלגות הסקטוריאליות?

מספר המושבים של המפלגות הסקטוריאליות והלא סקטוריאליות *2003-1969

כפי שנראה בתרשים 4, אפשרות פיצול ההצבעה בבחירות 1996 ו-1999 נוצלה על ידי בוחרים רבים שביטאו כך את הרב ממדיות של זהותם החברתית והפוליטית (אריאלי-הורוביץ, 2001; קימרלינג, 1999). הקצאת שני קולות לכל בוחר אפשרה לו להצביע ביתר קלות למפלגה קטנה המייצגת סקטור חברתי מסוים. בבחירות לראשות הממשלה יכול היה כל מצביע להביע את עמדתו האידאולוגית ביחס לסדר היום הלאומי על הציר המרכזי של שמאל-ימין (בנושאי חוץ וביטחון). בבחירות לכנסת, לעומת זאת, יכול היה כל מצביע לתמוך במפלגה שעמה הוא מזדהה ושתייצג את האינטרסים שלו ואת זהותו הפרטיקולרית. על רקע זה אפשר להבין את העלייה המשמעותית בכוחן של המפלגות הסקטוריאליות. בבחירות 1996 זכו מפלגות אלו ב-34 מושבים ובבחירות 1999 ב-48, בעוד שבבחירות קודמות בפתק יחיד, מאז 1969, עמד שיא ייצוגן על 22 מושבים. לעומת זאת, לא נצפית מגמה ברורה באשר לשינויים בייצוגן של מפלגות קטנות לא סקטוריאליות: מספר המושבים שבהם זכו בבחירות 1996 ו-1999 כמעט זהה למספרם בבחירות 1988 ו-1992. בחירות 2003 מסמנות היפוך מגמה- היחלשות המפלגות הסקטוריאליות וירידה בייצוגן מ-48 ל-41 מושבים.

אם כן, הרפורמה האלקטורלית הביאה לחיזוק ביטויו של הסקטוריאליזם החברתי בפוליטיקה הישראלית. עם זאת, הבחירה הישירה לא יצרה את הסקטוריאליים והיא אינה הגורם היחיד שהוביל לחיזוקו. יש לזכור שבד בבד עם אימוץ הבחירה הישירה חלו שינויים חברתיים העשויים להסביר אף הם את תופעת המפלגות הסקטוריאליות: העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר והתחזקות הזהות הלאומית בקרב ערביי ישראל הם מהשינויים הבולטים. עם זאת, לאימוץ הבחירה הישירה הייתה השפעה על התחזקות המפלגות המייצגות סקטורים חברתיים מובחנים בחברה הישראלית משום שהיא הקלה על מפלגות אלו את ההתמודדות האלקטורלית. מרגע שזכו בייצוג גדול יותר בזכות השיטה נוצר תמריץ שהביא אותן להבליט ולחדד עוד יותר את זהותן המובחנת, במיוחד כאשר התמודדו עם מפלגות סקטוריאליות אחרות על נתח הקולות הפוטנציאלי החדש שסיפקה אפשרות פיצול ההצבעה. לשון אחר, השיטה עודדה פוליטיזציה מוגברת של השסעים בחברה הישראלית.

כפי שראינו, השפעת השינויים המוסדיים (אימוץ הבחירה הישירה וביטולה) ניכרת היטב בשיעור ייצוגן של מפלגות מסוגים שונים: גדולות לעומת קטנות, סקטוריאליות לעומת לא סקטוריאליות. עם זאת, כאשר מתמקדים בשינויים בדפוסי התמיכה במחנות השונים של המפלגות הסקטוריאליות (עולים, דתיים, ערבים), ובמיוחד במפלגות ספציפיות, מתגלים הבדלים ניכרים המעידים על מגבלות ההסבר המוסדי, מגבלות שגדלות ביחס ישר למיקוד המבט. כאן בולט הצורך בהסברים אחרים, סוציולוגיים ונסיבתיים, ואלה מצויים במאמרים אחרים בספר זה.

הבחירה הישירה פתחה פתח רחב שדרכו נכנסו מפלגות העולים מחבר המדינות העצמאיות - ברית המועצות לשעבר (הורוביץ, 1999; גיטלמן וגולדסטיין, 2001). בבחירות 1996 זכתה מפלגה חדשה, ישראל בעלייה, בשבעה מושבים. ב-1999 זכתה מפלגה זו בשישה מושבים ואילו מפלגת עולים חדשה אחרת, ישראל ביתנו, זכתה בארבעה מושבים. השלכות ביטול הבחירה הישירה על מפלגות העולים נראות חד-משמעיות: ישראל בעלייה, אשר נוסדה ערב בחירות 1996, כמעט נעלמה בזכתה בשני מושבים בלבד, ומיד לאחר הבחירות היא הצטרפה לליכוד. ישראל ביתנו, מפלגת עולים ימנית קיצונית שנוסדה ערב בחירות 1999, הקדימה תרופה למכה וחברה ב-2003 למפלגות הימין הקיצוני ברשימה אלקטורלית משותפת בעלת מצע לאומני (האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו), רשימה שזכתה בשבעה מושבים- בדומה לכוחן המשותף של מפלגות ברית אלה בבחירות 1999. היעלמותן המהירה של מפלגות העולים מהנוף הפרלמנטרי אינה יכולה להיות מוסברת רק בהשתלבות מוצלחת של העולים לאחר כ 12- שנים: ראשית, גם אם הקליטה מוצלחת מדובר בתהליך הדרגתי ולכן קשה להבין מדוע ב-1999 התחזק דווקא כוחן של מפלגות העולים. שנית, אם היו דרושות12 שנים להצלחת הקליטה, תמוה שבבחירות 1992, עוד בטרם הבחירה הישירה, לא התגבשה מפלגת עולים גדולה.

חלק ממפלגות הגוש הדתי נהנו אף הן מן הבחירה הישירה (דורון וקוק, 1999): כוחן המשותף עלה בשנת 1996 לשיא של 23 מושבים ובשנת 1999 ל 27- מושבים. בשנת 2003, לעומת זאת, ירד כוחן המשותף ל 22- מושבים. עד אימוץ הבחירה הישירה זכו מפלגות אלו ב-16 מושבים בממוצע ובלא יותר מ 18- מושבים. נראה כי יהדות התורה – מפלגה בעלת ציבור בוחרים יציב ונאמן – כמעט שלא הושפעה מאימוץ הבחירה הישירה. הסיבה לכך היא שגם בשיטה של פתק אחד לא הייתה תופעה של זליגת קולות אל המפלגות הגדולות מטעמים אסטרטגיים. ייצוגה נשאר ברמה של ארבעה מושבים בשנת 1996, עלה מעט לחמישה מושבים ב-1999 ונשאר על כנו ב-2003. המפד"ל, לעומת זאת, היא מפלגה דתית בעלת אפיון לאומני מובהק ועמדות ברורות בנושאים הראשיים (חוץ וביטחון). היא הצליחה ליהנות מן השיטה ב-1996 בעלותה לתשעה מושבים, אך ירדה ב-1999 לחמישה מושבים. ב-2003 זכתה המפד"ל בשישה מושבים, אף על פי שכוחה האלקטורלי לא השתנה והמשיך לעמוד על 4.2% מהקולות. לעומת יהדות התורה והמפד"ל, ש"ס, מפלגה דתית-עדתית (חרדית-ספרדית), הייתה הנשכרת העיקרית מחוק הבחירה הישירה במחנה הדתי: לעומת שישה מושבים שזכתה בהם בבחירות 1988 ו-1992, זכתה ש"ס ב-1996 בעשרה מושבים וב-1999 ב-17. במידה רבה קשורה הצלחתה של ש"ס להנפתה את הדגל העדתי נוסף על הדגל הדתי: זיהוי זה אפשר לה להרחיב את מעגל הבוחרים הרבה מעבר לחוג החרדי. ש"ס הייתה המפסידה הגדולה במחנה זה בבחירות 2003 והיא איבדה שישה מושבים.

גם המפלגות שנהוג לזהותן כערביות נהנו מן הבחירה הישירה (קופמן וישראלי, 1999). אפשר לזהות כמה מגמות: חד"ש, אף שהתחזקה בה המגמה הלאומנית, נהנתה מהתאוששות זמנית בבחירות 1996 כשזכתה בחמישה מושבים, אך היא חזרה כבר בשנת 1999 לכוחה בשנת - 1992 שלושה מושבים. המפלגות הבדלניות יותר, אלו שהדגישו זהות ערבית-לאומית(בל"ד, תע"ל) ומוסלמית (רע"מ), הכפילו את ייצוגן בבחירות 1996 (משני מושבים שבהם זכו בבחירות 1992 לארבעה בבחירות 1996). הגידול בכוחן נמשך בבחירות 1999, שבהן זכו בשבעה מושבים. בבחירות 2003 תמונת המפלגות הערביות מעורפלת מעט יותר מכיוון שנוסף גורם חדש - אחוזי ההצבעה הנמוכים במגזר הערבי. בחירות 2003 היו הבחירות הפרלמנטריות הראשונות שנערכו לאחר אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם נהרגו מירי כוחות הביטחון 13 מערביי ישראל. נוסף על כך, תהליך השלום עם הפלסטינים (תהליך אוסלו) נראה גוסס על רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה. גורמים אלה הובילו לניכור של חלק נכבד מערביי ישראל מהמערכת הפוליטית, ניכור שהתבטא בשיעורי הצבעה נמוכים ובהמשך ירידת ההצבעה למפלגות ציוניות. למרות זאת, אפשר גם כאן לזהות מגמות הקשורות לביטול ההצבעה בשני פתקים. חד"ש, לדוגמה, מפלגה בעלת גוון אידאולוגי ברור וסקטוריאלית רק מבחינת קהל בוחריה שהוא רובו ככולו המיעוט הערבי, לא הושפעה מביטול הבחירה הישירה ושמרה על הכוח שהשיגה בבחירות 1999 (אם כי מושב אחד הוקצה לנציג תע"ל אחמד טיבי). בל"ד הלאומנית אף שיפרה את ייצוגה לשלושה מושבים ואילו המפסידה הגדולה הייתה הרשימה בעלת האפיון העדתי והדתי יותר, רע"מ, שירדה מחמישה מושבים לשני מושבים בלבד. 

הבחירה הישירה נתנה לשחקנים הפוליטיים שהיה להם עניין בכך הזדמנות לחזק את הפוליטיזציה של השסעים בחברה הישראלית. ביטולה, לעומת זאת, סייע מאוד להיעלמות הביטוי הפוליטי של הסקטוריאליים של העולים מחבר העמים ותרם להיחלשות ש"ס, מפלגה חרדית שנשאה מסר עדתי. באשר למפלגות הערביות התמונה מורכבת יותר. הבחירה הישירה אמנם יצרה קרקע פורייה להתחזקות מפלגות בדלניות בקרב האוכלוסייה הערבית, אך ביטולה לא השיב בוחרים ערבים למפלגות הציוניות, אלא, כפיה נראה, גרם להתרכזותם בהצבעה למפלגות בעלות אפיונים סקטוריאליים חלשים יחסית.

גם אם נטען שהפוליטיזציה של הסקטוריאליזם הדתי, העדתי, הרוסי והערבי פחתה או נבלמה עם ביטול הבחירה הישירה, דומה שסקטוריאליזם מסוג חדש החל פורח עם הפעלת שיטת הבחירה הישירה ובא לידי ביטוי בולט דווקא עם ביטולה. שינוי, מפלגה שחרתה על דגלה את החילוניות כמשקל-נגד למפלגות החרדיות, נהנתה מאפשרות פיצול ההצבעה כשזכתה בשישה מושבים בבחירות 1999. אולם ביטול הבחירה הישירה לא מנע את המשך גידולה ובבחירות 2003 זכתה ב-15 מושבים והפכה למפלגה השלישית בגודלה. אחת הסיבות להצלחת שינוי הוא העדר תמריץ להצבעה אסטרטגית באגף השמאלי של המפה הפוליטית לנוכח הידיעה המוקדמת על ניצחונו הצפוי של הליכוד, אולם ניתוח הצלחה זו מחייב הסברים שמעבר לגישה המוסדית: ההיחלשות הכללית של המחנה היוני בעקבות התפרצות האינתיפאדה השנייה; מיצובהּ של שינוי במרכז הפוליטי; והבעיות הכלכליות החריפות שפגעו בשכבת הביניים.

סיכום

המקרה הישראלי - רפורמה בשיטת הבחירות, ביטולהּ לאחר שתי מערכות בחירות וחזרה לשיטה הקודמת - מאפשר להעמיד למבחן פעמיים את ההנחה ששיטת בחירות משפיעה על המערכת המפלגתית. תוצאות שתי מערכות הבחירות לכנסת שנערכו לפי כללי הבחירה הישירה מאמתות את הטענה שמַעבר לבחירה בשני קולות יגרום לעלייה בפיצול המפלגתי. המעבר לבחירה הישירה השפיע הן על התנהגות הבוחרים הן על האסטרטגיה המפלגתית. הפיצול המפלגתי התבטא בעלייה דרמטית של המספר האפקטיבי של המפלגות, בהיחלשות כוחן המשותף של המפלגות הגדולות ובעלייה בכוחן של המפלגות הסקטוריאליות. לחזרה לשיטה הוותיקה בת הפתק האחד בבחירות האחרונות הייתה השפעה הפוכה: חל הירידה בפיצול המפלגתי, עלייה בכוחן המשותף של המפלגות הגדולות וירידה בכוחן של המפלגות הסקטוריאליות. ביטול הבחירה הישירה השפיע על התנהגות הבוחרים יותר משהשפיע על התנהגות המפלגות. האימוץ והביטול של הבחירה הישירה השפיעו גם על מבנה הקואליציה והזיקו ליכולת הממשל של השלטון בישראל. לאחר בחירות 2003 למפלגה הגדולה יש רוב בקואליציה והיא אוחזת בעמדת הציר, ומספר המפלגות בקואליציה ירד לארבע (לאחר מגמת עלייה משש מפלגות ב-1996- לשבע ב-1999 ולשמונה ב-2001). מכלול זה של מאפיינים דומה למאפייני הממשלה האחרונה שלפני הפעלת הבחירה הישירה ואף לממשלות הקודמות לה.

שיטת הבחירות משפיעה על שיקולי הבוחרים, והיא מגבילה או מרחיבה את קשת שיקולי ההצבעה. הבחירה הישירה השפיעה על התנהגות הבוחרים ועל גורלן של מפלגות מסוגים ומגדלים שונים. אולם לא כל המפלגות נהנו או סבלו במידה שווה מההצבעה בשני פתקים או מביטולה. עמדות, זהות, התרחשויות, הערכה למנהיגים וגורמים אחרים מסבירים ומנבאים הצבעה למפלגה זו או אחרת. במילים אחרות, שיטת הבחירות משפיעה על שיקולי ההצבעה למפלגות שבעיני הבוחר נכללות במחנה שאליו הוא שייך. כאשר גבולות המחנה נוקשים, כמו במקרה של יהדות התורה האשכנזית-חרדית, שינוי השיטה כמעט שאינו משפיע; כאשר הגבולות עמומים וכוללים בתוכם שילובים שונים של דתיות או עדתיות, כמו במקרה של ש"ס, אימוץ שיטת שני הפתקים אפשר גידול אלקטורלי משמעותי; ביטול הבחירה הישירה כרסם אמנם בתמיכת המעגלים הדתיים במפלגה, אך לא הוביל מיד לביטול כל ההישגים שהושגו בעידן הבחירה הישירה. אם הסקטוריאליזם הרוסי, הדתי, העדתי והערבי פרח בעידן הבחירה הישירה ודעך או נבלם עם ביטולה, הסקטוריאליזם התגובתי החילוני-אשכנזי בדמותה של שינוי רק החל את דרכו בפעם השנייה שבה שימשה שיטת הבחירה הישירה והמשיך לפרוח עם ביטולה.

תהליך הלמידה של הבוחרים ותהליך קליטת המסרים של המפלגות היו הדרגתיים: בבחירות 1999 הייתה להם השפעה חזקה יותר משהייתה להם בבחירות 1996. אף על פי כן, לעומת השפעת הרפורמה על הבחירות לרשויות המקומיות הייתה ההשפעה מהירה ביותר. הרפורמה בבחירות לרשויות המקומיות - בחירת ראש הרשות בנפרד מהרשימות למועצת הרשות - אשר יושמה כבר בשנת 1978, הובילה לירידה משמעותית בכוחן המשותף של המפלגות הגדולות (שעומד כעת על כ-10%) רק בבחירות1993, מערכת הבחירות הרביעית מאז אימוץ הרפורמה, ולירידה דרמטית(של כ-27%) רק בבחירות 1998 (בריכטה, 2001 : 200). בעניין זה אפשר לשאול אם לימוד שיטת הפתק היחיד החדשה-ישנה אינו דורש אף הוא זמן. אמנם, כבר בבחירות 2003 נראה תהליך של היפוך מגמות, וברור שאכן יש השפעה למוסדות פוליטיים, ובעיקר לשיטת הבחירות, אך תשובות ברורות יותר לתזה המוצגת במאמר הזה תינתנה רק לאחר מערכת הבחירות הבאה, השנייה שתתנהל על פי שיטת הבחירות הישנה-חדשה. לאחר הבחירות הבאות יש לשוב ולבדוק את הדברים האלה: האם מדד ניידות הקולות נותר גבוה? האם תימשך הירידה בפיצול המפלגתי כפי שהיא באה לביטוי בירידה במספר האפקטיבי של המפלגות? האם כוחן של שתי המפלגות הגדולות יחצה מחדש את קו שישים המושבים? האם המפלגות הסקטוריאליות יאבדו מכוחן בשנית? האם הסקטוריאליזם 'הנאור' (שינוי) ידעך? אם התשובות לשאלות אלו תהיינה ברובן חיוביות נוכל לומר כי תהליך הלמידה נמשך. נדע אם חלק מהבוחרים ב-2003 הצביעו בפתק היחיד כאילו הוא 'הפתק השני' או שמא רובם המכריע הפנימו את השינוי ומיזגו את שיקוליהם כבר בבחירות האלו: הבחירה הישירה התאפיינה בהצבעה בשני פתקים והבוחרים יכלו להחליט אם לפצל את הצבעתם או לא, ואילו החזרה לשיטה הישנה כפתה תהליך למידה מהיר – הצבעה בקול יחיד במקום החלטה על אופי השילוב (פיצול או מיזוג) בין שתי חלופות. ה'ניסוי', כך נראה, עוד לא תם.