שני ערכים וביניהם מחיצה

אירוע ההתרמה של עמותת "עזרה למרפא" והדרת הזמרות מהבמה, הפגישו בין שני עולמות ערכיים: האחד דתי, השני ליברלי. בהיעדר תשתית חוקית שתסייע בפתרון הסוגיה, על שני הצדדים לכבד את בחירתו הערכית של האחר, ולפעול על פי אמות מידותיהם וצו מצפונם

Flash 90

המחלוקת הישראלית איננה יודעת מעצור. שיניה החדות ננעצות בכל מכל כל. הקורבן האחרון, הבלתי צפוי, הוא מפעל החסד המופלא של חסיד בעלז, הרב פירר והעמותה שלו, "עזרה למרפא". אשרי מי שלא נזקק ליהודי הצנום הזה, אבל הרבים שנזקקו מכירים לא רק בגאונותו, אלא חשוב מכך, במסירותו להצלחת החיים, כפשוטם.

הרב פירר מייעץ בהפניות רפואיות, במשך 40 שנה, לכל אחד, ברגע הקשה בחייו. פונים אליו מעזה ומבני ברק; חסידים ואתאיסטים; מורמים מעם ודלת העם. הוא "שם", תמיד, עבורנו, ללא שום תנאי. העמותה שהקים משלימה את פועלו, באמצעות 250 עובדים ומאות מתנדבים, במתן שירותים פיזיים, חינם אין כסף, במקום שהמדינה לא ממלאת את החסר באמצעות שירותי הבריאות והרווחה הממלכתיים.

העמותה מתכננת אירוע התרמה שיאפשר לה להמשיך ולעזור לכולנו ביתר עוז. האירוע מבקש לפנות אל הכלל הישראלי. הוא משדר ישראליות ולא חרדיות. על הבמה הזמר הלאומי, שלמה ארצי, והתזמורת הפילהרמונית. הישיבה באירוע תהיה מעורבת ועל הבמה תופענה נשים - מנגנות, מנחות, משתתפות. אלא שעל פי אמונתו הדתית של הרב, לה שותפים חרדים רבים, קיים איסור הלכתי על שמיעת שירת נשים בציבור. זוהי אותה אמונה דתית שממנה הוא שואב את תעצומות הנפש למסע האינסופי לעזרת הציבור כולו.

הרב ומפעלו בוודאי אינם מעוניינים בהדרת נשים. עובדה היא שארבע מתוך ששת מנהלי המחלקות בעזרה למרפא הן נשים, ובהן חילוניות למהדרין. ובכל זאת – וחשוב להכיר בכך, לעומק – נשים וגברים רבים, אוהבי הרב פירר, נפגעו מההחלטה שלא לאפשר שירת נשים באירוע. מה שנתפס אצל הרב כצו אמוני מחייב נתפס אצלם כסטירת לחי לעצם הווייתם.

לפנינו עימות ישיר בין שני עולמות ערכיים: האחד, עולם ערכים דתי, מגובה הלכה על פי פרשנותו של הרב פירר. השני, עולם ערכים ליברלי, מגובה ספרות תאורטית, המבקש להניע שינוי היסטורי במעמדן של נשים, שעדיין מופלות לרעה במישורי חיים רבים, כאן ובעולם. אלו שתי עגלות מלאות, שאין דרך להפריז בחשיבות של המטען שבכל אחת מהן, עבור הנוסעים בה.

ישראל טרם הצליחה לקבוע לעצמה תשתית ערכית וחוקית שתסדיר את דרכי המפגש בין העולמות הערכיים הללו. פעם אחר פעם פורצת לתודעה סוגיה קונקרטית - בצבא ובאקדמיה, בבית שמש ובעפולה, באוטובוסים ובקופות החולים - והמחנות נערכים לקרב, בחזיתות ידועות מראש. ככלל, הדיון סטראוטיפי וטהרני ואיננו ער לדקויות המתחייבות מהפנים המורכבות של מערכות היחסים בין רוב ליברלי לקבוצת מיעוט לא-ליברלית. הישראלים נמצאים במלחמת תרבות ובמלחמה כמו במלחמה.

המקרה הנוכחי מדגים את הצורך בטיפול יותר מעודן במחלוקת, מבלי להסוות את חשיבותה העקרונית והמעשית: הכול מודים שמפעל החסד של הרב הוא במהותו מפעל מכיל, הומניסטי ושוויוני. שעריו פתוחים בפני כל אדם באשר הוא אדם, לא רק על בסיס מגדרי, אלא גם, ובישראל חשוב לציין זאת, על בסיס לאומי. בנוסף, האירוע ממומן מכספים פרטיים, וההשתתפות בו פתוחה לכול. אלו עדשות המשקפיים שדרכן ראוי לכל אחת ואחד מאתנו לעצב עמדה ביחס לאירוע.

כיוון שכך, ניתן לכבד את הבחירות הערכיות של שני הצדדים. מי מהאומנים או מהקהל שחש שהפגיעה בשוויון, בהיבט האחד של שירה על הבמה, היא קוצים בעיניו, יימנע מלהשתתף באירוע. אין לגנותו על רגישותו הערכית. אך אין לגנות את האחרים, מכול המגזרים, שרוצים להודות לרב פירר על פעילותו, ולתמוך בה כלכלית, באמצעות האירוע. לשיטתם, אי אפשר לכבד את שירת חייו של האיש בדרך שנוגדת את אמונתו הדתית, שאוסרת על שמיעה של שירת נשים.

תיקון גדול ייווצר - עזרה ומרפא נוספים - אם בעלי המחלוקת יפעלו כל אחד על פי ערכיו מבלי לשפוט בחומרה את הזולת. מכובד בעיני מי שעומד על ערכיו ובו בזמן מכבד את האחר העומד על ערכיו הסותרים. זוהי סובלנות. נקלה בעיני מי שהופך את האחר לדמון, בגלל המחלוקת הערכית. זוהי קנאות.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.