בין שמגר לקרליץ

הלוויותיהם של שני אישים, השופט מאיר שמגר והרב נסים קרליץ, התקיימו באותו היום. לכל אחד מהם מורשת משלו, אך בעוד תפיסת העולם הליברלית, בה דגל שמגר, הייתה מאפשרת לכל אחד לחיות את חייו כרצונו, התפיסה בה דגל קרליץ הייתה נוטלת מחלקים גדולים מהאוכלוסייה את זכויותיהם הבסיסיות

Flash 90

הם נפטרו בהפרש של כמה ימים, אבל הובאו לקבורה באותו היום. שניהם זכו לאריכות ימים ולמפעל חיים משמעותי. שניהם תלמידי חכמים ופוסקי הלכה חשובים: השופט מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, והרב נסים קרליץ, ראש בית דין צדק של הקהילה החרדית. סמיכות הזמנים והדמיון בתפקידים כבר הולידו כמה השוואות מתנשאות מצד החרדים ואוהדיהם, בעיקר לגבי מספר המשתתפים בלוויות של שני האישים. לפני כשבע שנים בלטה השוואה דומה בין פרופ' בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, לבין הרב יוסף שלום אלישיב, המנהיג דאז של העולם החרדי. גם הם נפטרו בסמיכות זמנים, שניהם בגיל 102. אז עסקה ההשוואה החרדית במספר הצאצאים של השניים: עשרה צאצאים בלבד לפרופ' נתניהו, למעלה מאלף צאצאים לרב אלישיב.

כבר אז חשבתי שיש הרבה מן החוצפה בהשוואות האלה. צאצאיו של הרב אלישיב ודומיהם, יכולים לפרוח ולשגשג, גם דמוגרפית, במידה רבה בזכות התמיכה שמרעיפה עליהם משפחת נתניהו ודומותיה. ומאות האלפים שליוו את הרב קרליץ למנוחתו האחרונה הם תצוגה מרשימה של 'כבוד תלמידי חכמים', אבל בו זמנית גם סמל לתרבות של הערצה והתבטלות בפני 'גדולי הדור', שאני מרשה לעצמי להניח ששמגר לא היה בכלל מעוניין בה.

אבל בעיקר יש כאן התעלמות מההיבט העמוק והמהותי יותר של ההשוואה: באיזו מדינה היית רוצה לחיות - זו ששמגר ודומיו מעצבים את אורחותיה, או בזו שקרליץ ודומיו מעצבים אותן? נדמה לי שבהצבעה חשאית על השאלה הזו, גם דתיים ומסורתיים רבים, אולי אפילו חרדים רבים, היו מעדיפים לחיות במדינת שמגר מאשר במדינת קרליץ, ולו מהסיבה הפשוטה שבמדינת שמגר יוכלו גם מי שאינם חרדים לזכות במעמד מכובד, וגם החרדים יוכלו לבחור ברמת ההקפדה המתאימה להם, בעוד במדינת קרליץ עצם אפשרות הבחירה, ובוודאי האפשרות לזכות במעמד חברתי  ובתפקידים ציבוריים משמעותיים, היו נשללים מהם.

התמונות של מאות האלפים הגודשים את רחובות בני ברק הרטיטו בוודאי לבבות חילוניים רבים, ולאו דווקא מהתרגשות. התמונות האלה הרי מסמלות את הפחד החילוני הגדול ביותר: שהדמוגרפיה החרדית, בחסות ובאמצעות הדמוקרטיה החילונית, 'תשתלט' על המדינה ותשליט עליה משטר פונדמנטליסטי. כמעט כל הדיסטופיות, חזונות האימה הספרותיים, שנכתבו בישראל בעשורים האחרונים, מתמקדים בפחד הזה. צריך אמנם לקחת את החרדה החילונית הזו עם כפית של מלח: הגידול הדמוגרפי העצום גם משנה את החברה החרדית מבפנים. היא נאלצת להיפתח לשוק העבודה ולהשכלה אקדמית, במידה מסוימת גם לשירות צבאי - וכל אלה בהחלט יכולים להשפיע גם על ערכיה.

אבל עיקר העניין הוא שגם לחברה הלא-חרדית - חילונים, מסורתיים, ואנשי ציונות דתית - יש אחריות לאפשרות שהדיסטופיה שלהם תתממש, ולא רק בגלל ההטבות החומריות והפטורים למיניהם שהם מעניקים לחרדים. החלק העמוק והמשמעותי יותר הוא התפרקות מדינת שמגר מערכיה שלה.

כבר ב-1996, בבחירות הראשונות שבהן ניצח בנימין נתניהו, ניתח המפסיד, שמעון פרס, את התוצאות, במשפט מבריק אחד: "היהודים ניצחו את הישראלים'. האתוס הישראלי המקורי, ולפניו האתוס הציוני, נשען על שתי רגליים, מנוגדות לכאורה: תודעת רציפות עם המסורת היהודית, ובו-זמנית מרידה בה, בכמה מובנים: חילונה כתרבות לאומית ולא דתית, והטמעת ערכים אוניברסליים כמו חירות ושוויון. 'דיאלקטיקה של רציפות ומרד', כינה זאת גרשום שלום.

לאתוס היהודי הקלאסי, זה שבו הדת היא מרכיב בלעדי, היו מלכתחילה כמה יתרונות ברורים על האתוס הישראלי: ותק של 3000 שנה, ומקור סמכות אלוהי מחייב. אבל האתוס הישראלי הצליח להציב חלופה כובשת, משום שלצד הערכים המלהיבים החדשים הייתה בו גם נקודה משותפת עם האתוס הדתי: תודעת מחויבות, המעניקה משמעות עמוקה לחיים. אבל לאורך השנים הלכה ונחלשה המחויבות הזו: תודעת הרציפות הלאומית פחתה, לפחות בקרב האליטה מעצבת השיח, ולעומתה עלתה מאוד תודעת המרד האוניברסלי-ליברלי. האיזון בין השניים הופר.

תפיסת עולם ליברלית היא תנאי הכרחי לקיומה של חברה שיש בה זהויות רבות, אבל היא לא תנאי מספיק לקיומה של זהות. אי-אפשר לבסס זהות על סובלנות לערכי הזולת, בלי שיהיה בה גם מרכיב פוזיטיבי, תובעני ומחויב, של ערכים עצמיים. מי שרוצה להבטיח את בכורתה של 'מדינת שמגר' לדורות רבים, צריך להבטיח גם את האיזון בין שתי הרגליים של מורשת שמגר, הלאומית - הכוללת גם מחויבות למסורת היהודית - והליברלית. בראש וראשונה, באמצעות חוקה, שלא במקרה היתה משאת נפשו של שמגר בשנותיו האחרונות. אבל גם בעיצוב כולל של אתוס ישראלי, לאומי וליברלי, שיהיה מחויב לדרכו לא פחות משהאתוס החרדי מחויב לדרכו.

פורסם לראשונה במקור ראשון.