לעצור את האלימות ולהניע את התקווה

גל האלימות השוטף את המדינה מזכיר במידה רבה את תחילת אירועי ספטמבר 2000, שהחלו אף הם בגפרור שהצית את התבערה, שנדלק שוב בהר הבית/אל אקצא. אין הבנה ואין מחילה למעשי רצח ואלימות משום צד הפוגעים אך ורק בחפים מפשע ויש לפעול מיד ובכל האמצעים על מנת להפסיקם.

שני האירועים שטפו לתוכם את הפלסטינים בגדה, ברצועה ובתוך ישראל ומנגד - את היהודים אזרחי ישראל, המתנחלים וכוחות הביטחון. הם דומים גם, ואולי בעיקר, בשל תחושת המבוי הסתום והיעדר כל תקווה לשינוי כתוצאה מאי אמון בשני הציבורים בתוחלת של פיוס בצורה של פתרון מדיני ריאלי היוצרת את "אדי הדלק" המזינים את התבערה.

נראה כי השוני העיקרי בין התקופות הוא בחוסר ההבנה המעמיק של שתי החברות זו כלפי זו: הציבור היהודי אוטם עצמו כלפי המשמעות של פעולותיו הן מול החברה הפלסטינית בישראל והן מול הפלסטינים בגדה וברצועה: המשך ההתנחלות הבלתי פוסקת, התבטאויות השרים וראש הממשלה ויותר מכך – פעולותיהם המלמדות כי פתרון שתי המדינות לא קיים למעשה מבחינת ממשלת ישראל, גימודו הנמשך של אבו מאזן, שהוא האדם המזוהה בציבור הפלסטיני יותר מכל עם התנגדות לאלימות ותמיכה בפתרון שתי המדינות, אזלת היד מול תופעות האלימות מהצד היהודי ותופעות נוספות הם אלו המספקים את המצע עליו נבנה חוסר התקווה של הציבור הפלסטיני בגדה וברצועה. המציאות לימדה אותנו זה מכבר עד כמה קצרה הדרך מחוסר תקווה וייאוש מהתקדמות לפתרון פוליטי לנקיטה בדרך הפסולה של אלימות רצחנית. 

גם כלפי החברה הערבית בישראל הציבור היהודי עיוור ביכולתו להבין ולהפנים שהערבים אזרחי ישראל מושפעים ישירות מהנעשה בעזה ובגדה ואינו מקבל את זכותם למחות ולהפגין כהזדהות עם בני עמם. בנוסף – המיעוט הערבי בישראל מצוי במצב של קיפוח ואפליה נמשכים בכל התחומים.

ההתייחסות אליהם כאל איום מתמיד בפוטנציה, המהדהד בדבריו של ראש הממשלה על הערבים ה"נוהרים לקלפיות בכמויות" –מלמדת יותר מכל על היחס האמתי של הנהגת המדינה לאזרחים הערבים. כל אלה מקשים מאד על היכולת לגבש זהות אזרחית משותפת ליהודים ולערבים אזרחי ישראל וגורמים לניכור המתמשך בין החברות.

דומה כי הציבור הפלסטיני משני צדי הקו הירוק איבד אף הוא את היכולת להבין את נקודת המבט של הציבור היהודי החי בישראל, המסתכל על הנעשה מעבר לגבולות, חושש מכניסת אידיאולוגיות ותופעות "דאע"שיות" אל השטחים ולתוך ישראל, מוטרד מהאיום האיראני ומשלוחיו בחזבאללה ובארגונים אחרים, ומתחושה שוחקת של מדינה הנמצאת באיום מתמיד. נראה גם כי הערבים בישראל, למעט נציגים בודדים, לא מבינים לעומק עד כמה חשוב ליהודים בישראל להשתכנע כי מטרתם איננה רק לקבל את הזכויות המגיעות להם - אלא כי הם מעוניינים ורוצים בשגשוגה ובפיתוחה של המדינה ובהשתתפות אמת בעיצוב דמותה.

ניכור מתמשך זה והסתגרות שתי החברות בבועה אטומה משלהם הוא עיקר הקושי ליציאה מהמצב המסוכן אליו נקלענו.

מהצד הפלסטיני, בשטחים ובתוך ישראל, נדרשת פעולה מיידית לבלימת ההידרדרות, המאיימת להסיג את כולנו שנים רבות לאחור וסופה מי יישורנו. מאחר ובידי ישראל עיקר הכוח לשינוי המצב וליציאה מהאווירה הרעילה הגיעה העת שמעבר לפעולות המניעה והסיכול - על החברה היהודית להתעורר ולהבין את הדרך בה נתפסת מדיניותה בקרב הפלסטינים משני צדי הקו הירוק.

כצעד מיידי, על ראש הממשלה להפסיק את ההדרה של הערבים אזרחי ישראל, לפנות לנציגי החברה הערבית בישראל, בראשם ח"כ איימן עודה, לצאת יחדיו בקריאה משותפת להפסקה מיידית של האלימות מכל כוון. בד בבד, על הממשלה לפעול לנטרול הממד הדתי של הסכסוך, ולהודיע על צעדים מעשיים לשמירת הסטטוס קוו באל אקצה/הר הבית, לרבות חיזוק המעורבות של ירדן, להדגיש את אופיו הדתי של המתחם ולא לאפשר כל דריסת רגל פוליטית בתוכו משני הצדדים.

מעל לכל – על הממשלה להודיע על כוונתה לצאת ללא דיחוי בשתי יוזמות המהוות את הנושאים החשובים ביותר העומדים לפתחה: ראשית - יוזמה ריאלית לשוויון ושותפות מול האזרחים הערבים וכן, יוזמה מדינית ממשית מול הפלסטינים.

בלא יצירת תקווה לשני העמים אנו דנים את עצמנו לחזור שוב ושוב על מופעי הייאוש, האלימות וקורבנות השווא.