גם ממשלת מיעוט באה בחשבון

אין ספק, מבין האופציות הקיימות להרכבת ממשלה, ממשלת מיעוט היא האחרונה שבהן, אך היא עדיפה על סבב בחירות נוסף. על נשיא המדינה לאפשר את מיצוי האפשרויות להקמת ממשלה, ולא לחשוש מהענקת המנדט למועמד הבא. דווקא ממשלה כזו תאלץ את חבריה לצאת מהקופסה ולמצוא מכנה משותף גם עם גורמים מחוץ לקואליציה

Flash 90

עם תום 28 הימים הראשונים שהוקצו לנתניהו, או עם החזרת המנדט לנשיא מיוזמתו, יצטרך הנשיא להכריע האם פנינו לניסיון הרכבה נוסף, כשהפעם ח"כ בני גנץ מקבל את המנדט, או שאולי אין בכך טעם. כדי להצדיק את אי הענקת המנדט יהיו שיטענו שהסיכוי להרכבת ממשלה נמוך ומוטב להתקדם לבחירות שלישיות, בתקווה להגיע לתוצאה ברורה.

ריבלין ויועציו יתקשו למצוא בהיסטוריה הפוליטית הקצרה שלנו הצדקה להימנעות מהטלת המנדט על מועמד נוסף. אמנם מעולם לא קרה שמועמד שקיבל את המנדט לאחר הבחירות לא הצליח להרכיב ממשלה, למעט כמובן נתניהו עצמו, שלפני כמה חודשים ביקש להימנע מהמצב שבו המנדט יעבור לגנץ, הוביל מהלך חסר תקדים ובעל לגיטימיות שנויה במחלוקת של פיזור הכנסת, שבועות בודדים לאחר כינונה. עם זאת, בעבר כבר התרחשו שני מקרים דומים שניתן ללמוד מהם לקח אודות הגישה הראויה גם כיום.

המקרה הראשון, כשח"כ לשעבר ציפי לבני זכתה בראשות קדימה בשנת 2008 במסגרת הפריימריז שהתקיימו בעקבות הודעתו של אהוד אולמרט, כי לאור החשדות נגדו וכוונת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגדו - הוא מתכוון להתפטר מתפקידו. לבני נכשלה במשימת הרכבת הממשלה, והנשיא דאז שמעון פרס החליט שלא להטיל את התפקיד על מועמד אחר אלא לאפשר את הקדמת הבחירות. בשונה ממצבנו היום, מרבית הסיעות שכיהנו אז בכנסת המליצו על הליכה לבחירות. בפועל, הכנסת, שכבר כיהנה במשך כשנתיים וחצי, החליטה שמוטב להתפזר. זה אינו המצב היום. מרבית חברי הכנסת ונציגי הסיעות מתנגדים במפורש לתרחיש של הליכה נוספת לבחירות.  

המקרה השני התרחש בשנת 1990, שנתיים לאחר כהונת ממשלת האחדות תחת רה"מ יצחק שמיר, כששמעון פרס השיג רוב להפלת הממשלה (60:55). הנשיא דאז, חיים הרצוג, חשב שמוטב למנוע בחירות, ולמרות שאותה כנסת הפילה את ממשלתו של יצחק שמיר רק חודש קודם לכן, שמיר שב וזכה במנדט והרכיב ממשלה צרה.

אל לנשיא ריבלין להניח שהעובדה שגנץ לא אסף סביבו מספיק ממליצים תמנע ממנו בהכרח להרכיב ממשלה. אכן, התסריט של הצלחה נראה כרגע מורכב וקשה להשגה, אך המנדט צריך להינתן לגנץ.

מטבע הדברים, צפוי שגנץ ינסה להרכיב ממשלת אחדות, אבל פתוחה בפניו הזדמנות נוספת שאינה פתוחה בפני נתניהו - הקמת ממשלת מיעוט - "ממשלת 57" המורכבת מגוש המרכז-שמאל ותמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת עם הימנעות של ליברמן. ממשלה כזאת תתבסס על הסכמה ששומרים תיקים מרכזיים לליכוד, על מנת לאפשר את הרחבתה והפיכתה לממשלה אחדות תוך מספר חודשים. ברור שהקמת ממשלה כזו, ולא פחות מכך תחזוקה שלה, היא קשה ודורשת תחכום, ניסיון ואומץ פוליטי.

אך באופן עקרוני, לא נכון לפסול על הסף את האפשרות של הקמת ממשלת מיעוט. נכון, זו החלטה שככל הנראה תתקבל כמוצא אחרון, משום שבמרחב האפשרויות ממשלת מיעוט נתפסת כפשרה הגרועה ביותר מבין האופציות הקיימות. מה גם שאנחנו לא מורגלים בכך בישראל, אך בדמוקרטיות מפותחות אחרות בעולם זהו מודל מקובל ואף מוצלח. הוא נועד לתת מענה למצבים בהם לממשלה אין רוב מובנה בפרלמנט. כך, לדוגמה, במשך עשרות שנים, התקיימו במדינות סקנדינביה ממשלות מיעוט רבות אשר נדרשו לכרות בריתות אד-הוק עם מפלגות שונות, מחוץ לממשלה.

רוצים תכנית חירום לאלימות בחברה הערבית? תצטרכו לסכם אותה עם המפלגות הערביות. רוצים להגדיל את היקף השתתפות הגברים החרדים בשוק העבודה? או שתמצאו שותפים לכך בליכוד, או שתגיעו להבנות עם המפלגות החרדיות. ממשלה שנהנית מרוב מוצק שוכחת לפעמים שעליה להסתכל גם מחוץ לגבולות הרוב הזה. דווקא ממשלת מיעוט תיאלץ לקיים שיח מתמיד בין חלקי החברה. וזה לא בהכרח רע. על כן, נשיא המדינה יפעל נכון אם יאפשר את מיצוי כל האפשרויות להקמת ממשלה, בטרם נמצא עצמנו גולשים למערכת בחירות נוספת שעלולה להנציח את הקיפאון של המערכת הפוליטית.