(עוד) לא קרובים למלחמת אחים

תשעה באב הוא הזדמנות לקרוא לרוב בחברה הישראלית, הדומם בדרך כלל, לצאת נגד הקיצוניות ולהשמיע קול סביר, שמצביע על כך שאנחנו בסך הכל חיים ביחד, ולא נמצאים על סף מלחמת אחים - בכלל, וגם בתקופת הבחירות

Flash 90

תשעה באב הוא חגם של נביאי הזעם, המתריעים בשער, הרואים חורבן אפשרי מעבר לפינה. בתיאום מושלם עם לוח השנה העברי, הם צופים כי עוד מעט ומלחמת האחים הישראלית תשחזר את עצמה ותהווה איום קיומי על המדינה. ובכן – אפילו בימי הבחירות הסוערים, אפשר לצפור צפירת הרגעה. מצבה של מדינת ישראל ושל העם היהודי כולו טוב לאין ערוך ממצבה של הפרובינציה הרומית יהודה, בה ליהודים הייתה אוטונומיה מוגבלת, ושחרבה עם הבית השני או מהממלכה ההררית הקטנה שחרבה עם הבית הראשון. בכמה מובנים, מצבו של העם היהודי הוא הטוב אי פעם. ועם זאת, לתשעה באב יש ערך ומשמעות עכשוויים ולא רק היסטוריים. התבוננות בקורות הממלכות היהודיות שקדמו לבית השלישי בו אנו חיים, היא הזדמנות לצפות את החולשות האפשריות של ריבונות יהודית, לשפר את המצב, ולהתרחק עוד מנפילה לתהום מלחמת האחים.

מקדש ראשון, אומרים חז"ל, חרב בגלל עבירות כלפי האל, והשני בגלל שנאת חינם. זוועות חורבן בית ראשון, המתואר בצבעים פלסטיים במגילת איכה ואימי מלחמות האחים שזירזו את חורבן בית שני המתואר בפירוט בספרו של פלביוס על מלחמת היהודים ברומאים, ובמדרשי חז"ל. במשך שנות הגלות הארוכות הם מלווים את העם היהודי כטראומה. כווית להבות החורבן עדיין צרובה לעומקה בזיכרון ההיסטורי ובמידה רבה מכוננת אותו. לכן ברור מדוע ויכוח ציבורי מתלהט או רגשות שליליים בין קהילות בחברה הישראלית, מעוררים, במיוחד בימים הללו, חששות מפני חורבן נוסף.

למרבה השמחה, החששות הללו מוגזמים. בעוד שבבית ראשון ובבית שני, מצבם המדיני והפיזי של היהודים היה רעוע מאוד, כבר מאות שנים לפני החורבן, מצבה של מדינת ישראל ומצבו של העם היהודי כיום טובים לאין ערוך. ישראל היא מדינה דמוקרטית וריבונית לגמרי, מעצמה אזורית ומככבת בצמרת של כמה מדדים בינלאומיים יוקרתיים. העם היהודי שוכן לבטח בגולה ועל אף עלייה באנטישמיות, אין היום קהילה יהודית בעולם שחיה תחת איום קיומי. אז אולי הגיע הזמן לבטל את תשעה באב? חלילה. בפראפרזה על דברי נפוליאון בסיפור החסידי המפורסם, "עם שבוכה על עברו, יש לו עתיד", עם שזוכר את חולשותיו, יש לו דרך להתקדם ואפשרות להימנע מלחזור על טעויות העבר שלו.

בספרו 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' תולה יוספוס פלביוס את ההפסד היהודי ואת חורבן ירושלים במלחמות הפנימיות בין היהודים מחוץ, ובעיקר בתוך ירושלים. בתארו את מצבו של רוב העם הוא כותב: "שתי המפלגות היו, כאמור, נלחמות זו בזו והעם היה הפרס של שתיהן , ואותו חלק מן העם שהתנגד למעשיהם הרעים נעשה טרף לשתיהן" ובמילים אחרות, הקיצונים משני הצדדי לפתו את העם, שהיה רוב מובהק, לפיתת חנק, עד שהמיעוט הקיצוני הכניע את הרוב.

תופעה דומה אפשר לזהות בשיח הציבורי העדכני. בישראל העכשווית אף אחד לא יורה באחר, אבל חיצים מילוליים בין הקצוות החברתיים והפוליטיים לא חסרים. משני צידי הקשת הפוליטית-חברתית, בסחרור מתמשך לתחתית הקיצוניים יורים, והרוב שבתווך מסכין עם זה. בישראל אין מלחמת אחים, ולהפך, הסולדריות החברתית גבוהה. היותה מדינה דמוקרטית ופתוחה, מאפשרת לנתב את הביקורת, ולפעמים מה לעשות גם השנאה ההדדית לשיח. התחושה של מלחמת כל בכל נובעת בעיקר ממתיחת חבל בין הקצוות, כשרוב העם פשוט לא משמיע את קולו. תשעה באב הוא תמרור או ראי עבור החברה הישראלית. הזדמנות לקרוא לרוב, הדומם בדרך כלל, לצאת נגד קיצוניות ולהשמיע קול סביר, שמצביע על כך שאנחנו בסך הכל חיים ביחד, ולא נמצאים על סף מלחמת אחים, בכלל, וגם בתקופת הבחירות.

פורסם לראשונה בישראל היום.