הכנסת לא מתפקדת, גם בימי שגרה

חוק אחד הספיקה לחוקק הכנסת ה-21 טרם התפזרה - החוק לפיזור הכנסת. בינתיים, הכנסת בתרדמת והוועדות שאמורים לאייש חברי הכנסת והשרים, גם הן משותקות. הבעיה היא שגם בעתות שגרה, הכנסת לא מבצעת את תפקידה ביעילות. כמה צעדים שיסייעו לטייב את עבודת הכנסת

Flash 90

הכנסת ה-21, שנבחרה ב-9 באפריל 2019, פיזרה עצמה באופן חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל בשלהי מאי 2019 – פחות מחודשיים לאחר שנבחרה, מבלי שחוקקה חוקים, למעט החוק לפיזורה, ובלי שוועדותיה אוישו והתכנסו (למעט במקרים חריגים). כך יוצא שבמהלך 2019 תימצא המערכת הפוליטית בפגרת בחירות של כשבעה חודשים, ולכך צריך עוד להוסיף את פרק הזמן שיידרש להקמת ממשלה חדשה בכנסת הבאה, ולאיוש הוועדות בהתאם להסכמים הקואליציוניים וליחסי הכוחות בין הקואליציה לאופוזיציה.   

ההשלכות של שיתוק הכנסת וועדותיה לזמן כה ארוך הן מקיפות וקשות – חקיקה לא מקודמת, תקנות לא מאושרות, תוכניות ממשלתיות שונות, הזקוקות לתקצוב, תקועות ופיקוח פרלמנטרי לא מתבצע. כך, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת איננה מפקחת באופן סדיר ושוטף על הרשות המבצעת במכלול תחומי הביטחון, המודיעין ויחסי החוץ של מדינת ישראל, למרות שהיא היחידה המוסמכת לעשות זאת בשם הציבור. התוצאה הבלתי נמנעת של ההשלכות הללו היא פגיעה מהותית בתפקודן התקין של רשויות השלטון ובאינטרס הציבורי, וכן פגיעה נוספת באמון האזרחים במוסד העומד בלב הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך מצוי בשפל עמוק. גם אם לא ניתן לפתור את הבעיה המתוארת במלואה, משום שהיא נובעת בעיקרה מקיום בחירות כלליות תכופות ומניסיון שלא צלח להרכיב ממשלה, הרי שניתן למזער אותה: יש לקצר למינימום האפשרי את פרק הזמן לקיום בחירות חדשות לאחר פיזור הכנסת. כמו כן, יש לקצר את משך זמן הרכבת הממשלה, ולשם כך צריך להקטין את מספר הסיעות בכנסת ולחזק את הסיעות הגדולות. זאת ניתן לעשות באמצעות תיקון שיטת הבחירות כך שראש הרשימה הגדולה יהיה אוטומטית ראש הממשלה. מנגנון כזה יעודד בתקופה שלפני הבחירות חבירה בין מפלגות שונות שירוצו ברשימה משותפת, ולו היה קיים בעת הניסיון להקים ממשלה בכנסת ה-21, סביר שישראל לא הייתה נקלעת למצב הנוכחי. לבסוף, יש לקבוע בתקנון הכנסת פרק זמן קצר ככל האפשר לאישור הרכב הוועדות.

אלא שמי שאיננו בקיא בעבודה השוטפת של הכנסת עלול לחשוב בטעות שבימים כתיקונם הכנסת מתפקדת בצורה יעילה. ההפך הוא הנכון: הוועדות אינן מתפקדות בצורה מיטבית בבואן לפקח על הממשלה. הסיבה המרכזית לכך היא שהכנסת קטנה – בת 120 חברים בלבד. ממספר זה יש לגרוע את מספר חברי הממשלה, שעומד בממוצע על כרבע מהכנסת – משום שאסור להם לכהן בוועדות ולבצע עבודה פרלמנטרית בשל עקרון הפרדת הרשויות. נותרים אפוא כשלושה רבעים מחברי כנסת שצריכים לאייש מקומות פנויים רבים בכל הוועדות (לרבות ועדות משנה וועדות מיוחדות). כתוצאה מכך רווחת תופעת החברות המקבילה בשתיים עד שלוש ועדות בממוצע, כאשר חברי הקואליציה נדרשים לכהן במספר גדול יותר של ועדות במקביל בשל הצורך לשמר בכל ועדה את הרוב הקואליציוני. חברות בו זמנית במספר ועדות, המתכנסות דרך קבע באותם ימים ובאותן שעות גוררת בעקבותיה נוכחות דלילה של חברים בדיוניהן – עובדה בעלת השלכה שלילית על טיב עבודת הפיקוח הנעשית בהן. לכך ניתן להוסיף את העובדה שהוועדות צמודות מראשית קיומן לתחומים ולא למשרדים. בתור שכאלה הן חולשות על נושאים רבים, וחלקן על משרדי ממשלה רבים, מבלי שתהא חפיפה בין תחום העיסוק של כל אחת מהן לבין משרד ממשלתי ספציפי. מבנה זה פוגע פגיעה מהותית ביכולת הוועדות לפקח על הממשלה בשל הקושי של חבריהן לבחון לעומק ובאופן יסודי, את המגוון הרב מדי של הנושאים עליהם מופקדת כל ועדה, ובשל הקושי להתמחות ולהתמקצע בשלל נושאים. הוועדות גם אינן מבצעות מעקב שוטף אחר יישום חוקים שבהם הן טיפלו ואחר יישום תוכניות ממשלתיות והן כמעט ואינן מעורבות בבקרה על ביצוע תקציב המשרדים. זאת ועוד, גם כלי פיקוח פופולריים אחרים המצויים בידי חברי הכנסת (כמו שאילתות והצעות לסדר היום) אינם עדכניים ולכן קשה לעשות בהם שימוש אפקטיבי.  

לכשתתכנס הכנסת ה-22, ראוי שהאופן שבו היא עובדת ומתפקדת יעמוד במוקד רפורמה יסודית. בלא טיפול שורש מעמיק היא עלולה להיות כלב שמירה, המוחזק ברצועות קצרות מאוד לא רק בתקופה שבה היא מושבתת מפעילות מכורח הנסיבות, אלא גם בעתות שגרה.

פורסם לראשונה בדה מרקר.