דו"ח העוני הערבי

למרות הירידה בשיעורי הילודה בקרב המגזר הערבי, מדובר במגזר שבו קיים העוני הרב ביותר בחברה הישראלית. דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2014 מצביע על עוד עליה בשיעורי העוני באופן ייחודי במגזר זה.

בשבוע שעבר פורסם דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי שהצביע על עליה בשיעור המשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני. העובדה, כי כמעט רבע מאוכלוסיית ישראל היא ענייה וכי ישראל הגיעה למקום הלפני האחרון והבלתי מכובד בשיעורי העוני מבין מדינות ה- OECD ,שנייה רק למקסיקו, מצביעה על כישלון קשה ולאורך שנים.

עם זאת, מצב העוני במדינת ישראל כמעט ולא זוכה להתייחסות רצינית מכיוון שהוא נמצא בשוליים החברתיים, רחוק ממרכז תשומת הלב ומרוכז בעיקר בחברה החרדית והחברה הערבית. למעשה- ניתן לומר שזהו דו"ח העוני "הערבי-חרדי". לפי הדו"ח, שיעור המשפחות העניות הערביות עלה מ-51.7% בשנת 2013 ל-52.6% בשנת 2014 ולא פחות חמור מכך, הנתונים מראים ש-37.4% מסך העניים בישראל הם ערבים בעוד שחלקם באוכלוסיה הוא רק מעט למעלה מ-20%. כאן המקום לציין, כי בקרב המשפחות היהודית בישראל כמעט ולא חל שינוי בשיעור העוני בשנת 2014 ולמעשה שיעור העניים ירד מ-13.7% ל-13.6%. זהו אמנם לא נתון מעודד משום שהמדינה לא מצליחה להקטין את שיעורי העוני, אך הוא מצביע ההידרדרות המשמעותית היחסית שהיא מנת חלקם של אזרחי ישראל הערבים. כאן המקום לציין גם, כי הטיעון שהילודה בקרב האזרחים ערבים גבוה מאשר בשאר האוכלוסיה, אינו יכול לשמש תירוץ עוד, מכיוון ששיעור הילודה בקרב אזרחי ישראל הערבים ירד משמעותית בשני העשורים האחרונים. אינדיקציה טובה לחומרת המצב, ניתן למצוא גם במדד הדמוקרטיה לשנת 2015 שבו ענו 66.5% מאזרחי ישראל הערבים, כי הם חשים חלק מקבוצה חלשה או די חלשה לעומת 28% בלבד מקרב היהודים.

ניתן למנות מספר גורמים נקודתיים שהייתה להם השפעה על ההידרדרות בקרב החברה הערבית-הקיצוץ בקצבאות הילדים, האטת הצמיחה מ-3.3% ב-2013 ל-2.6% ב-2014 והמצב הביטחוני במהלך ולאחר "צוק איתן". אך אלו הם רק סימפטומים של וירוס קטלני בהרבה הקשור בחלוקה לא שוויונית של תקציבים, במעגלים סגורים של תעסוקה וגם בריחוק תרבותי ובעיות פנימיות בקרב החברה הערבית שמקשות למשל על יציאת נשים לעבודה או על הגירה לאזורי תעסוקה נוחים.

המצב הנוכחי מחייב אסטרטגיה חדשה והשקעה כלכלית במספר מישורים מקבילים. המישור הראשון הוא טיפול יזום בתחום התעסוקה על ידי פתיחת תקנים המותאמים לנשים ערביות, שיעלה את שיעור השתתפותן בשוק התעסוקה העומד כיום על כ-30%, ניתוב עובדים ערבים לתעסוקה איכותית ואכיפה נגד אפליה בקבלה לעבודה. המישור השני, הוא הקצאת תקציבים למערכת החינוך שיאפשרו להקטין את הצפיפות בכיתות ולשפר משמעותית את איכות ההוראה ואת הציוד הטכנולוגי שמועמד לרשות התלמידים. המישור השלישי, הוא הרחבת שטחי השיפוט של המועצות והקצאת שטחי תעשייה שיאפשרו תעסוקה קרובה לבית לתושבים והכנסות גבוהות יותר לרשויות. המישור הרביעי, הוא הגדלה כוללת של הקצאת התקציבים ממשרדי הממשלה לאזורים בהם חיים אזרחי ישראל הערבים, כך שכספים ממשלתיים יושקעו ישירות על ידי המשרדים ללא תיווך הרשויות הערביות, שלעיתים נגועות בכשלים ניהוליים.

עלות תכנית כזו לעשור, לא תהיה פשוטה לאוצר המדינה ותעלה לא פחות מ-65 מליארד שקלים, כ-6.5 מליארד ש"ח לשנה. אך התועלת שתופק מהצמיחה הכלכלית, מפיתוח אזורי הפריפריה ומהשיפור ברמת הלכידות החברתית במדינת ישראל, תכניס למדינה לא פחות מאשר היא משקיעה.

הכלים נמצאים, המחקרים כבר נעשו, והנתונים מונחים על צווארה של החברה הישראלית כאבן רחיים- כעת, על ראש הממשלה, שר האוצר ושר הרווחה מוטלת האחריות לבצע את טיפול השורש החיוני הזה, שבלעדיו תימשך ההידרדרות ותביא בטווח הרחוק לתוצאות הרסניות לחברה בישראל.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון The Marker