כל קול קובע?

שיעור ההצבעה הנמוך בקרב הציבור הערבי מאותת על תחושה בקרב הערבים כי הקול שלהם בקלפי אינו בעל השפעה. כדי לשנות את זה, יש ליצור מתווה לשיתוף פעולה פוליטי בין מפלגות יהודיות וערביות על בסיס מכנה משותף רחב. אגב, מתווה כזה כבר קיים עם קבוצה אחרת - החרדים

Flash 90

אחד ההסברים המרכזיים לירידה החדה באחוזי ההצבעה במגזר הערבי בבחירות האחרונות (49% לעומת 63% בבחירות 2015) הוא תחושת הבלתי-רלוונטיות של הקול הערבי - הקול שלא קובע.

הואיל וגם הליכוד וגם כחול-לבן פסלו מכל וכל קואליציה עם המפלגות הערביות, ומכיוון שגם המפלגות הערביות לא הציעו להיכנס לקואליציה עם מפלגות ציוניות, הרי שכל אזרח ערבי המצביע למפלגות אלו עשוי היה לחשוש, ובצדק, כי הוא מצביע בהכרח למפלגות אופוזיציה שהשפעתן על מדיניות הממשלה ועל התנהלות המדינה מוגבלת ביותר. מצב עניינים זה, בו מאות אלפי אזרחים ואזרחיות רואים עצמם כבלתי רלוונטיים לדמוקרטיה הישראלית ואת הדמוקרטיה הישראלית כבלתי רלוונטית עבורם, מדאיג ביותר ועלול להוביל במוקדם או במאוחר להעמקת הניכור של קבוצת אוכלוסייה גדולה זו מהמדינה ומוסדותיה.

הבחירות החוזרות מספקות הזדמנות לבחון מחדש את הסטטוס קוו הקיים בכל הקשור להשתתפות המפלגות הערביות במשחק הפרלמנטרי. המבוי הסתום הפוליטי שהוביל לבחירות חוזרות, ושעלול לחזור על עצמו לאחריהן: חוסר הנכונות של כחול לבן לשבת עם הליכוד בראשות נתניהו, חוסר הנכונות של ליברמן לשבת עם החרדים, חוסר הנכונות של החרדים לשבת עם כחול לבן וחוזר חלילה, מזמין חשיבה מחוץ לקופסה, וייתכן כי מאמר הדעה של נתן אשל המציע לשלב ערבים בהנהגת המדינה והשמועות אודות שיתוף פעולה פוליטי בין הליכוד לחלק מהח"כים הערבים סביב בחירת מבקר המדינה, מצביעים על הפנמת התובנה הזו.

אך כדי ששינוי דרמטי שכזה יקרום עור וגידים, יש לפעול בשני וקטורים שלובים זה בזה: הגברת שיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות, ויצירת מתווה לשיתוף פעולה פוליטי בין מפלגות יהודיות וערביות.

שיתוף פעולה כזה צריך להיות מבוסס על הסכמה לקידום נושאים לגביהם יש הסכמה רחבה כמו: חיזוק ביטחון הפנים, קידום המעמד הסוציו-אקונומי של אוכלוסיות מוחלשות והגנה על מוסדות דמוקרטיים, וזאת תוך הסכמה שלא להסכים על השאלות הקשורות לזהות המדינה וליחסה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המבדילות בין רוב המפלגות הציוניות ללא ציוניות.

ככל שרמת האמון בין הצדדים תעלה, וככל שמנגנוני ניהול ההסכמות ואי-ההסכמות יהיו מפותחים יותר, ניתן לחשוב גם על תמיכה בממשלה מן החוץ, ואפילו על הצטרפות לקואליציה על בסיס קווי יסוד מוסכמים. למשל, ממשלת חירום כלכלית או ממשלת חירום דמוקרטית, תוך מתן חופש הצבעה בנושאים מסוימים.

מבחינה זו, המודל של המפלגות החרדיות אשר יושבות בקואליציה, הוא מודל מעניין. הרי גם המפלגות החרדיות אינן מקבלות את הנחות היסוד של חברות הקואליציה האחרות לגבי אופייה של המדינה, ובכל זאת השכילו במרוצת השנים לפתח דרכים שיאפשרו להן להשתתף בממשלות שונות, ימין ושמאל, למרות אי-ההסכמות. מהצד השני, נוכחותם בממשלה של החרדים הגבירה את הלגיטימציה של השתתפותם בתהליכי קבלת החלטות פוליטיים בנושאים כמו צבא ובטחון, למרות ששיעור הגיוס לצה"ל של מצביעיהם נמוך יחסית.

נראה כי לאורך זמן, ההשתתפות בקואליציה ובממשלה ונטילת האחריות על שירותים ציבוריים כלליים, היוותה נדבך חשוב בתהליכי השתלבות החרדים בחברה הישראלית ובכל מקרה, קידמה בצורה משמעותית את האינטרסים של קבוצה זו.

שילוב הערבים בחברה ובכלכלה הישראלית, תוך הגברת ההזדהות ותחושת השייכות להם למדינה הם אתגר חשוב וקשה לא פחות משילוב החרדים בחברה.

לכן, הימנעות מפסילה אפריורית של שיתוף פעולה בין מפלגות ערביות ויהודיות ומחשבה יצירתית לשיתוף פעולה פוליטי, יכולים לסייע בהתמודדות עם אתגר זה, לחזק את האופי המכיל של הדמוקרטיה הישראלית ולפרוץ את המבוי הסתום הקיים במערכת הפוליטית.

פורסם לראשונה בדה מרקר.